פרק ביניים בעל חשיבות להמשך העלילה.
בני-ברק, ישיבת פוניבז', קיץ 1966
צביקה הלברשטם
השעה 09:30 בבוקר. אולם בית המדרש של הישיבה הנחשבת ביותר במגזר הליטאי, מלא היה במאות תלמידים שהכינו את השיעור הקרוב. אחדים בינם לבין עצמם, אך רובם ככולם היו צמדים של חברותות. לשומע מבחוץ, הרחש היה כקול זמזומן של הדבורים.
בפינה רחוקה ישב לו בדד – שלא כדרכו, אחד העילויים של הישיבה, צביקה הלברשטם בן השש-עשרה, ובהה בתקרות האולם. אינו שם-לב כלל למשגיח הרוחני, שזה עתה ניגש אליו.
"צביקה, צביקה." קרא המשגיח מספר פעמים, עד שצביקה נתעשת ועמד על מקומו.
"איני יודע מה מתרחש בראשך," אמר המשגיח, "אולם לאחרונה, חלה ירידה ברמת לימודך וביראת השמיים שלך. מעוניין אני לשוחח אתך ביחידות לאחר תפילת ערבית." סיים את דבריו.
זה מספר חודשים שצביקה פוסח על שתי הסעיפים, תמיהות ותהיות עלו בלבו על תכלית הלימוד וקיום המצוות. תהיות אלה לא באו מעצמן. התחברותו למספר נערים ריקים ופוחזים שעזבו את הישיבה וסטו מדרך הישר, החלה לתת פרי באושים.
אביו, רבי שלמה-זלמן הלברשטם, נפטר בהיות צביקה בן שתים-עשרה, ונטל גידולו נפל על כתפיה של אימו, אסתר. ככל שבגר, כך התחבר יותר לחסרי המעש, ולאחרונה אף החל ממעט בביקור בישיבה.
אימו עשתה כל מאמץ להשאירו בישיבה. מעשי קונדס כאלה ואחרים נסלחו במהרה, בשל היותו של צביקה ידען גדול בתלמוד, שהכול נטו לחשוב שעתיד גדול ממתין לו – לו רק ירצה.
אך צביקה, לא רצה.
עתה, משפנה אליו המשגיח, גמר אומר בלבו לא לשוב יותר לישיבה. לא ראה טעם בכך ומצא זאת כבזבוז זמן. דקות אחדות אחרי פנייתו של המשגיח אליו, נטש צביקה בחשאי את בית המדרש ולא שב אליו עוד.
אימו, לא ידעה את נפשה מצער. ובצר לה, פנתה אל לשכת הרווחה בעיר, אשר סידרו לצביקה עבודה כשוליה בבית-דפוס. אולם צביקה לא התמיד בעבודתו, כפי שלא התמיד בשום מלאכה שניסו להתאים עבורו.
צו הגיוס שהגיע מצה"ל, כמו נתן את האות לשינוי מהותי בחייו של צביקה. לשמחת אימו – ולמגינת לבו של ראש הישיבה, החליט להתגייס לצבא, שם קיווה לשנות את חייו מהקצה אל הקצה.
*****
לשכת הגיוס תל השומר, חודש מרץ 1968
מאות של מתגייסים למחזור מרץ, התייצבו אל פתחו של בסיס קליטה ומיון.
אחדים הגיעו בלוויית זוג הוריהם ואחדים רק עם אחד ההורים. צביקה הלברשטם, מבני-ברק, הגיע בגפו והמתין לתורו לראיון קבלה ראשוני.
לאחר תהליך הקבלה ומיון, נצטווה להמתין לאוטובוס שייקח אותו עם שאר המתגייסים אל בה"ד 4, ליד בית-אל, שם יבצע את הטירונות הכלל צה"לית.
צביקה הצטיין בכל מקצועות החיילוּת, לכן עלתה הצעה לשלחו לקורס מדריכי כיתות. אולם דא עקא, צביקה לא ידע שום מקצוע חולין, אף העברית שבפיו דמתה יותר לשפת התנ"ך. נמנו וגמרו לשלחו לבית-הספר להשכלת יסוד באזור סטלה מאריס, שמיקומו בפסגותיה הגבוהות של העיר חיפה.
גם כאן, עשה חיל רב ואף המשיך למסלול 11 שנות לימוד. אחר כבוד, הוחזר לבה"ד 4, משם נשלח לקורס מדריכי כיתות. בסיומו, חזר והתחיל להדריך טירונים.
מפקד הבסיס, שהתרשם מאוד מיכולותיו הפיקודיות והן המוסריות, המליץ עליו ליציאה לקורס קצינים. אולם, צביקה, התנה את יציאתו לקורס בכך שלא יידרש לחתום שנת קבע.
בסוף חודש מרץ 1971, בתום שלוש שנות שירות, השתחרר מצה"ל בדרגת סגן, ויצא אל דרכו לחיים האזרחיים. אולם, צביקה, לא מצא את מקומו בשום עבודה שניסה. פעם עבד ימים אחדים במפעל כלשהו, ופעם ניסה את מזלו כמוכר בבית מסחר, אך באף מקום לא הצליח להחזיק מעמד. עתה התחרט על שלא חתם לשנת קבע בצבא.
כשלושה שבועות מאוחר יותר, בהיותו במרכז העיר, פגש באקראי את שימעל'ה גולדשטיין – אחד מקרובי משפחתה הרחוקים של אימו, אשר נטלו תחת חסותו והציע לו לעבור לגור בירושלים. שם, הבטיח, ימצא לו תעסוקה כלשהי, בבנק הקטן באזור שוק מחנה יהודה בו עבד. "משנה מקום משנה מזל." אמר לצביקה, וזה הסכים מיד להצעתו.
בתחילת חודש מאי 1971, החל צביקה לעבוד בבנק בירושלים. דומה היה כי מצא עבודה שמתאימה לו. תחילה עבד בארכיב הבנק בסידור התיקים, ובד-בבד למד מעט מאופן שירות הלקוחות, כך התקדם, עד שהוחלט בהנהלה שבעתיד הקרוב ייצא לקורס הכשרה. את ארוחת הצהריים - ארוחתו היומית היחידה, אוכל היה במסעדת 'רחמו', בשוק מחנה יהודה, שהייתה לשם דבר אצל כל באי השוק ומחוצה לו, באוכל הביתי והטעים שהציע במחירים זולים.
275 ל"י, הייתה משכורתו הראשונה. עתה פתח חשבון בהקפה במכולת של בנימין, והחזיר לשימעל'ה את ההלוואה שנתן לו עבור תשלום שכר הדירה וקניית מצרכים בסיסיים. את יתרת הכסף שמר לעצמו, לכל צרה שלא תבוא.
פעמים שסיים את עבודתו מוקדם, היה הולך ברגל אל ביתו השכור שברחוב החומה השלישית. מכיוון שלא הכיר טוב את ירושלים, חשב שהדרך הטובה להכיר את העיר תהיה "דרך הרגליים". בכל פעם בחר מסלול אחר, פעם דרך מרכז העיר, ופעם דרך רחוב צדדי כלשהו.
באחת הפעמים החליט ללכת דרך רחוב שטראוס לכיוון מאה שערים, שבפינתו נמצא הרחוב בו התגורר. צביקה עצר לרגע קצר במסעדה הקטנה כדי לשתות משהו, כשלפתע, אוזניו החדות קלטו צלילים של מוזיקה רוגעת. מבלי משים, רגליו משכו אותו אל מקור הצלילים.
ברחוב הצר המתחבר אל רחוב שטראוס, התגברו הצלילים. צביקה, מצא את עצמו מביט במחזה מרהיב; נערה יפת מראה וזהובת שער, שצדודיתה פונה אל החלון, ניגנה על פסנתר ואצבעותיה ריחפו על הקלידים במהירות מסחררת. הוא עמד שם שעה ארוכה, עד שהצלילים פסקו. נפשו נקשרה בנפשה, אך הרגיש שאין זה יאה להביט כך, כמציצן, והלך לדרכו. אולם לא הצליח להוציא אותה ממחשבתו, פניה היפות של הנערה לא משו מנגד עיניו. מדי יום היה עושה את הדרך הזו ממחנה יהודה אל הרחוב הצר, כדי לראותה שוב. פעמים שהנערה הייתה שם ופעמים שרר שם שקט מוחלט, הבין מכך שאין היא מנגנת כאן על בסיס יום-יומי. מספר פעמים הבחין מרחוק, שהנערה יוצאת מהבית ועולה על אוטובוס קו 15. צביקה החליט להמתין להזדמנות נאותה כדי לפגוש אותה פנים אל פנים.
אף-על-פי שעזב מזה שנים רבות את הדת ומצוותיה, האמין כי לא יד המקרה היא זו שהביאה אותו לבית שבו ניגנה הנערה. על כן, צביקה, גמר בלבו למצוא את הדרך אל לבה.
ירושלים, חודשים מאי - יוני 1971
צביקה הלברשטם
החשכה ירדה על העיר. פייגה, לאחר עוד יום אימוני נגינה אצל שפרה, חצתה את הכביש, עלתה לאוטובוס והתיישבה במקומה הקבוע באחורי האוטובוס.
בטרם המשיך האוטובוס המלא לדרכו בנסיעה, עלה בחור צעיר והביט כה וכה לתור אחר מקום ישיבה. המקום היחידי שהיה פנוי היה ליד פייגה, אך הוא היסס קמעה, ידע את החוקים הבלתי כתובים באשר להפרדה, אך מיד התעשת ובחסות החשכה, באשר אין רואה, התיישב ליד פייגה. היה זה צביקה הלברשטם. מזה זמן מה עוקב אחר תנועותיה והיה בדעתו לפגוש את הנערה. עתה, מצא, שזה הזמן המתאים לומר לה את אשר על לבו.
פייגה, נרתעה מעט והצטדדה עד כדי התרחקות ממשית מהבחור החילוני שישב לידה. מעולם לא ישבה או שוחחה עם גבר, למעט אביה ואחיה הקטן, ראתה בזה איסור ממשי. אור עמום דלק בחלק זה של האוטובוס. פייגה הביטה אל החלון אשר שימש עתה כמעין מראה, בחלון נשקפה דמותו הנאה מאוד של הבחור, ופייגה הרגישה מעין רטט קל בגווה.
"שמי צביקה." אמר הבחור שלצדה, בנסותו לפתוח בשיחה. אך פייגה, לא זיכתה אותו אף לא במבט אחד. בתחנה הקרובה ביקשה את סליחתו וירדה מהאוטובוס. אף שידעה שנותרה עוד כברת דרך ארוכה אל ביתה, העדיפה להימנע מאי נעימות מיותרת.
מהלך זה נשנה גם למחרת, אך פייגה החליטה בפעם זו, להתעלם לחלוטין מהבחור ולשנות ממחר את זמני הנסיעות שלה. צביקה, הפיל דבר-מה אל רצפת האוטובוס, ובתוך כך תחב פתק לתיקה הקטן שהכיל רק מחברת תווים וארנק.
בתחנת הכניסה לשכונת מאה שערים, ירדה פייגה וצעדה אל ביתה. צביקה, המשיך עוד שלוש תחנות, וירד בתחנה הראשונה ברחוב שבטי ישראל הגובל עם מאה שערים. משם צעד עוד כ-300 מטרים אל דירתו השכורה שברחוב "החומה השלישית", רחוב ישן ושקט שפעם סימן את הגבול עם ירושלים המזרחית.
מחשבות רבות הטרידו את מנוחתו, בעיקר חוסר בחברים. הבדידות העיקה עליו. ברקע, מתוך הטרנזיסטור הקטן, התנגנו שיריו היפים של אריק איינשטיין, אך הדבר לא תרם במאומה לשיפור מצב רוחו.
עיניו נתקלו בספר התנ"ך שקיבל בעת גיוסו לצבא ושמר עליו מכל משמר. את הספר ידע בעל-פה כבר מקטנותו, אך תמיד מצא בו פירושים חדשים. חשב שאולי יהיה לו לעזר עכשיו, פתח אותו ועלעל בו מעט. מתוך הרגל וכדבר שבשגרה, קרא את קריאת שמע, אף שזה שנים לא קיים ולו מצווה אחת.
*****
