ירושלים, חודש אפריל- יוני 1971
פייגה (ציפורה) רוטשטיין
חלפו כשנתיים מפגישתה הראשונה של פייגה, עם הפסנתרנית, שפרה מורגנשטרן.
פעמיים בשבוע, לעיתים אף יותר, הגיעה לשיעור בביתה של שפרה. בסיומו, כמסוכם, סידרה אותו והגישה לה אוכל ושתייה.
את הבטחתה לאימה, שמרה כפי שצריך. מעולם לא החסירה שיעור ולא חלה ירידה בלימודיה, אף כמלא הנימה. אחת המורות שעמדה ללדת בבית-החולים ביקור חולים, אף סיפרה למיילדת, שרה-לאה, שבתהּ, פייגה, עושה חיל רב, ומשמשת דוגמה למצוינוּת לנערות היותר צעירות במדרשה החרדית.
עתה, פייגה, כעניין שבשגרה, ניגשה אל הפסנתר והחלה לנגן כפי שלמדה, תו ועוד תו, בקלילות רבה ועם רגש הבא מעומק הלב. הבית היה מלא את נגינתה הנהדרת.
שפרה ישבה על הספה ונשענה לאחור, עצמה את עיניה ושאבה נחת מרובה מתלמידתה. זכרה כמה קשה היה ללמדה תווי-נגינה, ומשלמדה אותם על בֻּרְיָם, דומה הייתה למעיין המתגבר. מעטות התלמידות שהגיעו להישגים כה גבוהים בזמן כה קצר. לפתע השתרר שקט. פייגה קמה ממקומה, התיישבה ליד שפרה, והניחה את ראשה על כתפה.
נרגשת מהמחווה, חבקה שפרה את פייגה, ושאלה אותה: "במה זכיתי?" ודמעות ירדו מעיניה. זה זמן רב – מאז נפילת בנה החייל, ולאחריו מות בעלה – שלא הרגישה מגע אוהב כפי שהרגישה עתה במגעה של הנערה הצעירה, המתרפקת עליה משל הייתה סָבָתָהּ.
"הזכות היא שלי." ענתה פייגה. "אולם, חשבתי שלאחר כמעט שנתיים של כל הטוּב שהענקת לי, אוכל להתרפק עלייך מעט ולומר לך כמה גדולה הערכתי ואהבתי אלייך."
התרגשותה של שפרה, הייתה רבה. עיניה נדדו אל השידה הכבדה והיא הצביעה על תמונתו של החייל. בעודה מביטה בה, נאנחה אנחה קורעת לב ואמרה: "לו היה חי היום, אפשר שהייתה לי נכדה בגילך."
"ספרי לי מעט עליו." ביקשה פייגה.
"בפעם אחרת." אמרה שפרה.
"איני יודעת מתי תהיה פעם אחרת." אמרה פייגה, והוסיפה, "עוד מעט אהיה בת 18, וזה מספר חודשים ששדכנים פוקדים את ביתי, לכן איני בטוחה עוד כמה זמן נותר לנו יחד."
"ובכן," פתחה שפרה, "בשנת 1946, עת יוסל'ה שלי היה בן 17, הוא התגייס לפלמ"ח ועשה חיל רב. כשעמד להשתחרר, פרצה מלחמת העצמאות. במהלך קרב עקוב מדם בגליל העליון בשנת 1948, מצא את מותו. למרות שחלפו כבר 23 שנים מאז נפל, איני מוצאת מנוחה לנפשי. רק בעלי, בן-ציון, תמך בי בשנים הקשות הללו. אולם מאז שנפטר, גם נחמה זו חלפה עברה. לולא הנגינה, איני יודעת כיצד הייתי מחזיקה מעמד. מעת נפילת יוסל'ה – למעט מקרה אחד, הפסקתי להופיע בקונצרטים בארץ ומחוצה לה. השמחה פשוט ניטלה ממני." אמרה שפרה, והוסיפה, "את, פייגה, החזרת לביתי מעט מאותה שמחת החיים שניטלה ממני. הלוואי והשם ישיב לך כגמולך."
פייגה הביטה בשעון שעל השידה, ולתימהונה הבחינה כי עברו למעלה משלוש שעות מאז הגיעה. היא קמה, לבשה את מעילה ובירכה לשלום את שפרה.
"האם תבואי מחר?" שאלה שפרה.
"בהחלט", ענתה פייגה "ארצה להמשיך ולהגיע לכאן. אך יודעת את שאין הדברים לפי רצוני, אלא לפי רצון הוריי."
"טוב, אלווה אותך לאוטובוס." אמרה שפרה.
פייגה משכה בכתפיה, כאומרת שאין הדבר הכרחי.
בהגיע האוטובוס, חיבקה שפרה את פייגה, חיבוק ארוך כל-כך, משל הייתה הפרידה ממנה למשך שנים רבות.
ירושלים, חודש יוני 1971
פייגה (ציפורה) רוטשטיין
האבל בבית רוטשטיין
בכ"ח בחודש סיוון תשל"א (21 בחודש יוני 1971), נפטר האדמו"ר הזקן. אביה של שרה-לאה (הסבא של פייגה). מודעות ענק הודבקו בכל הרחובות הסמוכים, ואבל כבד ירד על תושבי מאה שערים. גם אלה שלא נמנו על חצרו החסידית, באו להשתתף בהלוויה של הצדיק.
פניה של שרה-לאה, בתו היחידה, שונו לבלי הכר. צערה היה גדול, על שאביה לא זכה להיות נוכח בחתונתה של פייגה.
חבל שדחיתי את החתונה, אפשר שהאשם תלוי בי. הרהרה בלבה. אולם מיד התעשתה והזכירה לעצמה כי "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה".
בשל "השבעה", כל מטלות הבית נפלו על כתפיה של פייגה, ומטבעם של דברים גם לא הלכה לנגן אצל שפרה.
אין זה יאה. אמרה לעצמה, אף שמן הדין אין היא יושבת כלל כאבלה.
זרם מנחמים גדול פקד את ביתם, ובזה-אחר-זה נכנסו ובאו מקטון ועד גדול, כל מי ששמע אודות השריפה אשר שרף ה'. פייגה, הייתה מגישה כיבוד ל"ברכות", ומטעמי צניעות מיד נעלמת אל המטבח. רק בשעות המאוחרות של הערב נפנתה לטפל בעצמה.
פייגה, לאחר שרחצה וסכה את גופה, עלתה אל מיטתה והוציאה את מחברת תווי-הנגינה כדי לשנן מעט את הלימוד. מתוך המחברת, נפל פתק קטן שכתוב היה בכתב-יד מהוקצע להפליא, ככתב ידו של סופר סת"ם.
תחילה חשבה שזה מכתב תודה כלשהו משפרה, אך תחילתו של המכתב העיד על סופו:
שלום, נערה יקרה
שומע אני את נגינתך זה שבועות אחדים. מביט מרחוק בפנייך התמימות והזכות.
אהבתך נכנסה בלבי. חייב אני לראותך, ולו למספר דקות.
יודע אני שהדבר מנוגד לתפישתך הדתית. אף-על-פי-כן, חסד רב תעשי עמדי לראותני.
אמתין לך כל יום, במשך עשרה ימים, בתחנת האוטובוס שבטי ישראל הסמוכה לרחוב מאה שערים, בין השעות 19:00 - 21:00.
צביקה הלברשטם - ההוא מהאוטובוס.
חצוף. חשבה בלבה. וכי יעלה על דעתו, כך סתם, שאקום ואצא מביתי להיפגש עם איש? וכי קלת דעת אני?
גזרה את הפתק הקטן לגזרי גזרים והשליכה אותם לפח האשפה.
הסיחה את דעתה מההטרדה הקלה, וכהרף עין נרדמה. אולם שינה זו לא ארכה אלא דקות אחדות.
*****
ברחבת אולם האירועים הגדול, על בימת החופה כבר ניצב החתן, דוב-בער פינקלשטיין, מימינו אביו ומשמאלו אביה של פייגה. קהל רב של חסידים בבגדי שבת, מילא את האולם הענק שחולק להפרדה בין נשים וגברים. הכול המתינו לבואה של הכלה, פייגה רוטשטיין, בתו של האדמו"ר.
מלווה באימה ושתי אחיותיה הקטנות, הגיעה פייגה, מכוסה בהינומה ובידיה נרות דולקים.
בטרם תשקע השמש, ובטרם יחל טקס הקידושין, החלה הכלה להקיף את החתן בשבע ההקפות, מנהג שיסודתו בהררי קודש. לאחר שהסתיים מעמד זה ובטרם החלו בטקס הקידושין ובשבע הברכות, התפרץ לרחבת החופה, איש ללא כיסוי ראש ובקפיצה מהירה עלה אל הבימה, אחז בידה הימנית של פייגה, וקרא בקול גדול: "שלי היא, שלי היא!"
החתן, החרה החזיק אחריו וקרא מנגד: "שלי היא, ארוסתי היא."
זה מושך לכאן וזה מושך לכאן – כעין "שניים אוחזין בטלית". ואין פוצה פה ומדבר.
אימה של פייגה, שעמדה ממול, לא הגיבה. חשבה בלבה שהנה באה לה הישועה ממקום אחר, תמיד חשבה שחתן זה אינו ראוי לבתה.
לפתע נשמע קול נוסף באולם. היה זה קולה הצלול והבהיר כנגינת מיתרים של שפרה הפסנתרנית, אשר אף היא בתורה אמרה בקול: "שלי היא, שלי היא!" ומשכה את פייגה מבין שני הניצים.
רגלה של פייגה, נתקלה במדרגות החופה ונפלה אפיים ארצה אל מול פניה של אימה, שרה-לאה. הכאב היה עז, פייגה נאנקה מכאב וזעקה: "אימא, אימא! למה את לא עוזרת לי?" ושוב זעקה זְעָקָה גדולה ומרה "איממא!"
פייגה הרגישה יד מטלטלת את גופה, עד שניעורה כשגופה מכוסה בזיעה קרה.
"פייגה, פייגה יקרה שלי, מה קרה? למה צעקת?" שאלה אימה בדאגה.
"חלמתי חלום רע, סיוט של ממש." ענתה פייגה.
שרה-לאה, חיבקה את בתה להרגיעה. "אלך להביא לך כוס מים." ובטרם שבה, כבר נמה פייגה שנת ישרים.
שרה-לאה נשתהתה מעט ליד מיטתה, דואגת שמא שוב יפקוד אותה חלום רע. תלתה את סיוטיה של פייגה, בהתרחשויות הרבות שבשיאן מותו של הסבא הדגול, אליו הייתה קשורה בקשר עמוק ומיוחד.
לאחר שעה ארוכה, כשאחרוני המנחמים הלכו לדרכם, נרגעה ועלתה לישון על מזרן דק שהוצב על רצפת הבית – כנהוג בשבעת ימי האבל.
בבוקר המחרת, ניכר היה עדיין רישומו של הסיוט הנורא שפקד את פייגה. בלבה הרהרה, שמא הדבר אות משמים הדוחקים בה לפגוש את צביקה. כך הייתה דרכם של החסידים – לראות בכל דבר יוצא דופן "השגחה פרטית" שיש לשים לב אליה.
גמרה אומר בלבה למצוא את הדרך לפגוש את צביקה, ובכך להסיר את מועקת נפשה. לא ידעה כיצד תעשה זאת, אך האמינה שגם לכך יימצא פתרון, בצורה זו או אחרת.
היה זה היום השלישי של "השבעה", ומדי יום הבית היה מלא במנחמים שבאו והלכו. הערב ירד ורבים הצטופפו בביתו של הרב רוטשטיין להתפלל מנחה וערבית, ונשאו מעט דברי תורה לזכרו של הצדיק – האדמו"ר הזקן.
פייגה, ראתה בזה שעת כושר, ובתוך ההמולה יצאה את ביתה וצעדה במהירות אל קצהו של רחוב מאה שערים, בואכה רחוב שבטי ישראל.
מרחוק ראתה את צביקה, יושב בתחנת האוטובוס שהייתה מוארת מעט מפנס הרחוב. בהתקרבה אליו, עמד מלוא קומתו וניצב מולה. נאה מאוד היה – יותר מכפי שזכרה כשראתה אותו באור העמום שדלק באוטובוס, גבוה ממנה בראש אחד וחסון כארז.
"שלום. שמי צביקה, נעים לפגוש אותך. תהיתי אם תבואי, אולם לא יכולתי להימנע מלראותך ולו עוד פעם אחת."
"שמי פייגה. אולם אל יעלה על דעתך שאוכל לפגוש אותך פעם נוספת, שהרי מאורסת אני וכבר נחשבת כמעט לאשת איש. אמור את שברצונך ואחזור לביתי."
"יש לי הרבה מה לומר לך."
"אך לי יש מעט זמן להקשיב לך, ממהרת אני לביתי."
"מאז שראיתיך ניטעה אהבתך בלבי, ואעשה הכול כדי שתהיי אשתי. יודע אני שהדבר יקשה עליי, אך במעמקי לבי יודע אני שאת היא זו המיועדת לי." אמר צביקה.
"אינך יכול לעשות דבר, כבר נכתב ונחתם בטבעת המלך שאהיה לאיש אחר. עכשיו, הנח לי ואשוב אל ביתי." אמרה פייגה.
"ימים יגידו", ענה צביקה והוסיף "אך חסד תעשי עמדי. בעוד ימים אחדים אשוב אל ביתי בבני-ברק, הרי לך כתובת אמי, אם ייצא הדבר מאת ה' אמתין לך בכל עת שתחפצי. לא אוסיף עוד להטרידך."
לקחה את המכתב ואצה לביתה. רגליה דרכו בפתח הבית בדיוק בסיום תפילת ערבית. איש לא ידע בלכתה ובבואה. את המכתב הטמינה במקום מסתור הידוע אך לה.
צביקה, חצה אף הוא את הרחוב וחזר אל ביתו. הוא הרגיש התעלות נפש לאחר הפגישה עם פייגה. אמר לעצמו, עשיתי את ההשתדלות שלי.
בעודו מרתיח מים להכין לעצמו כוס תה, חזר במחשבתו את כל הדרך שעשה מאז עזב את הישיבה ועד פגישה זו. לפני שנרדם, עלתה בלבו המחשבה שאפסה תקוותו להידבק בפייגה. דמותה המיוחדת חזרה ועלתה בדמיונו, המילים הבודדות אותן החליף עמה בתחנת האוטובוס היו לו כסם חיים. אך משנגוזה תקווה זו, גמר אומר לחזור לעיר הולדתו, בני-ברק, אולי שם תבוא מנוחה לנפשו המצרה.
צלצול השעון המעורר הקורא לעבודה, ניתק את חלומותיו על צבא, ישיבת פוניבז', אימו האלמנה ופייגה היפה. חלומות שנתערבבו אלה באלה ואין פשר אחד לחלום זה או אחר.
הפעם לא מיהר לעבודה, אלא ניגש למכולת של בנימין לשלם את כל חובותיו.
לאחר מכן ניגש לבנק והודיע שהוא מפסיק את עבודתו.
מנהל הבנק שילם לו את יתרת משכורתו בתוספת בונוס נאה.
הצעד הבא: עליה לאוטובוס, וחזרה לבני-ברק.
המשך יבוא בע"ה
