ירושלים, חודש יוני-יולי 1971
מינה הרכלנית – פרק ביניים
בין המנחמים והמנחמות ביום האחרון של השבעה, הייתה גם מינה גרויס, מרכלניותיה הגדולות שידעה ירושלים, בכלל, ושכונת מאה שערים בפרט. הכול קראו לה, שלא בפניה, "מינה נפקא מינה". לא שיצאנית ממש הייתה, חלילה, אלא שדומה הייתה בדיבורה ליצאנית מילים. נוטלת מכאן ומעבירה לשם, ואין כוונתה לשם שמיים. יש גם שקראו לה "מינה גרויס-מויל" (מינה פה-גדול). כאשר לא מצאה דבר לרכל בו, בדתה מלבה דברים ושִלחה אש בשדה קוצים, בין שהיו דבריה טובים ונכונים ובין שהיו בבחינת להד"ם. כך היה טבעה ואין איש עוצר בעדה.
פעם סיפרה על אשת איש ידועה שהתרועעה, רחמנא ליצלן, עם מוכר הירקות האמיד. רק ששבועיים לאחר מכן התברר שבאותם הרגעים, אותה גברת ידועה, כרעה ללדת את בנה הבכור. ומוכר הירקות דנן, היה בכלל אחי אביה של היולדת, שהגיע לבקרה לאחר הלידה.
הכול ידעו שהולכת רכיל הייתה, לכן נמנעו מלדבר בנוכחותה אפילו בדברים של מה-בכך. ידעו שמינה תעשה מטעמים מכל דבר. עתה ישבה בין המנחמות, ממתינה למנחם האחרון שיצא מבית האבלים. משיצאו כולם, קרבה את כסאה אל שרה-לאה, ודיברה עמה דברי ניחומים, דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.
מינה הרכלנית, לא הייתה אישה רעה במהותה. שומרת מצוות כהלכתן וגומלת חסדים בכל עת שהדבר נזדמן לידה; ניחום אבלים, הכנסת כלה ואפילו מתן בסתר. שמה אף יצא לתהילה בארגון וחלוקת ה"קמחא דפסחא" לנזקקים ומעוטי היכולת, בכל שנה בהגיע פסח.
רק פיה ענה בה כי אינה שומרת על לשונה.
"דבר-סתר לי אלייך," לחשה מינה באוזנה של שרה-לאה, "דבר חשוב מאין כמותו."
"ומהו אותו דבר חשוב?" שאלה שרה-לאה.
"איני יודעת לבטח, אך דומני שלפני ימים אחדים ראיתי את בתך, פייגה, עומדת ומשוחחת עם אדם זר בתחנת האוטובוס בשבטי ישראל." ענתה מינה.
שרה-לאה, החווירה והסמיקה חליפות.
"הבטוחה את שזו הייתה פייגה שלי? אולי מישהי שדומה לה? אולי היא המתינה בתחנה לנסיעה?"
"אין זה הגיוני שהמתינה לנסיעה." ענתה מינה, והוסיפה, "לאן יש לה לנסוע בשעה כה מאוחרת בערב?"
"על מה הם דיברו?"
"לא יכולה הייתי לשמוע, הייתי רחוקה מעט."
"טוב שגילית את אוזניי." אמרה שרה-לאה. "אברר את הדבר. אך בבקשה ממך, מינה, אל תאמרי דבר לאיש עד שאדע לבטח שאכן כך היו פני הדברים."
"פי חתום לנצח." אמרה מינה.
שרה-לאה, מעולם לא בטחה ברכלנית זו, ידעה שבתוך ימים אחדים יהיו היא ומשפחתה – משפחת האדמו"ר, למשל ולשנינה בפי הבריות. אוי לה לאותה חרפה.
שרה-לאה, לא ידעה את נפשה מצער. לא עלה על דעתה לשאול את פייגה, משני טעמים: האחד, שלבטח אין הדבר נכון ומה לה כי תחשוד בכשרים. השני, חששה לשאול שמא הדבר נכון, אך פייגה תיאלץ להכחיש, ואז יהיה הדבר בבחינת "לפני עיוור לא תיתן מכשול". בתה מעולם לא שיקרה לה ותמיד ביקשה את רשותה – אף בדברים פעוטים, קל וחומר לצאת בשעה מאוחרת ולהיפגש עם אדם זר.
גמרה במחשבתה שמינה, בדתה הכול מלבה וצל הרים ראתה כאנשים, אך זרע הספק נזרע בלבה של שרה-לאה. לכשיחלוף ה"שלושים", חשבה, תבקש את בעלה האדמו"ר, לזרז את חתונת בתם עם דוב-בער פינקלשטיין, ובלבד שלא יחגגו הלשונות הרעות.
ירושלים, חודש תמוז תשל"א
הקדמת החתונה
חלפו ימי ה"שבעה" על האדמו"ר הזקן. רק עתה התפנתה שיינה-לאה, לחשוב על דבריה של מינה הרכלנית. מילותיה בדבר הפגישה של פייגה עם אדם זר, החלו לתת אותותיהן ודאגה רבה חדרה אל לבה.
לכשיגיע הרב רוטשטיין, אמרה לעצמה, אדבר על לבו להקדים את חתונתה של פייגה. אמנם נהוג ומקובל להמתין שנה של אבלות, אך זאת רק כאשר החתן או הכלה עצמם אבלים על הוריהם. אולם מכיוון שרק היא עצמה אבלה, אפשר לקיים את החופה ובלבד שהיא לא תהיה נוכחת בעת השמעת המוזיקה. לא היה בדעתה כלל להביא כנימוק את סיפורה של מינה. תחילה חשבה לדבר עמו לאחר תום השלושים, אך לבה לא נתן לה מנוח.
בעודה חושבת על עניין זה, הגיע בעלה, הרב רוטשטיין. כהרגלה, קדמה את פניו במאור פנים והכינה עבורו את ארוחת הערב. המתינה עד שיסיים לאכול ויברך את ברכת המזון – בביתם נהגו שלא לדבר דברי חולין במהלך הארוחה, למעט מקרים דחופים, דברים הקשורים לחינוך הילדים וכן בדברי תורה.
"רוצה אני לדבר אתך בעניין פייגה." פתחה שרה-לאה, והוסיפה, "חושבת אני שכדאי להקדים את חתונתה, אין זה נאה להמתין עוד שנה שלמה. שומעת אני רחשים הבוקעים מכיוון בית החתן, על העיכוב ללא צורך."
"גם לאוזניי הגיעו רחשים ושמועות מבית החתן, על העיכוב שאינו מוצדק." ענה בעלה, והמשיך, "אולם עתה יש בידנו נימוק גדול, אבלך על מור אביך זצ"ל, נימוק שהכול מכירים בו. מכאן, ברור לכולם שאין כאן ניסיון מכוון מצדנו לדחיית החתונה."
"אף-על-פי-כן, כדאי וראוי להקדים את החתונה ולו רק כדי למנוע לזות שפתיים – שמא יאמרו מום מצאנו בחתן, או אחרים שיאמרו מום מצאו בכלה." אמרה שרה-לאה.
"טוב הדבר אשר דיברת, אולם כדאי גם לקרוא לנערה ולשאול את פיה, וכן צריך להיפגש ולדבר עם משפחת החתן, לקבוע תנאים ומועד וכל היוצא בזה. הלא כן?" שאל בעלה.
"אכן כן, נכונים דבריך." ענתה שרה-לאה. "אך באשר לפייגה, איני חושבת שתהיה מניעה או עיכוב מצידה. שהרי יודעת היא מי השידוך שלה, ואין לה נפקא מינה אם חתונתה תוקדם בחודש או חודשיים."
"אם כך, אשאל את הגאון נפתלי-צבי, אם רצונו להיפגש בהקדם ולסכם את העניין." אמר בעלה.
"הייתי רוצה שהחתונה תתקיים ב'בין הזמנים'*." אמרה שרה-לאה, והוסיפה, "כך לא נצטרך לבטל תורה מתלמידי החכמים אשר ממילא נמצאים בחופשה, וכולם יבואו לשמוח בשמחתנו."
"כך יקום וכך יהיה." סיים הרב רוטשטיין את השיחה.
אבן כבדה נגולה מעל לבה של שרה-לאה.
*בין הזמנים במקרה המדובר הם בין י"א אב עד ר"ח אלול
כתיבת התנאים (וורט):
חלפו ימי "השלושים" מאבלה של שיינה-לאה על אביה, וביום חמישי, כ"ט בחודש תמוז תשל"א, ניכרה תכונה רבה בביתם של משפחת רוטשטיין.
בדיוק בשעה שנקבעה, נשמע קול הפעמון שבישר על הגעתם של האורחים. בפתח הבית ניצבו לבושים בהוד והדר; הגאון נפתלי-צבי ורעייתו הרבנית רוח'ל, מלווים בבנם דוב-בער, החתן המיועד.
לאחר דברי ברכה, הוזמנו האורחים לגשת אל השולחן. בצדו האחד, התיישב בראש האדמו"ר, רבי יהושע רוטשטיין, לימינו אבי החתן, הגאון רבי נפתלי-צבי, ומשמאלו החתן, דוב-בער פינקלשטיין. בקצהו השני של השולחן הארוך, מטעמי צניעות, ישבו זו לצד זו שתי הרבניות, רוח'ל, רעיית הגאון, ושרה-לאה.
היסוס קל הורגש טרם הושיטו האורחים את ידיהם ובירכו על מיני המגדנות והמשקאות. בעת היפתח הלב מהיין המשובח, התחיל הגאון נפתלי-צבי, בנוהל המקובל מדורי דורות: "באנו לבקש את יד בתכם, פייגה, לבננו ר' דוב-בער, להיות לו לאישה."
"נקרא לנערה ונשאלה את פיה." ענה הרב רוטשטיין. לפי סימן בידו, קראה שרה-לאה לפייגה להגיע אל אולם המבואה. זו יצאה מהחדר הסמוך וניצבה ליד הדלת.
פייגה, הביטה במבט מהיר על החתן, ולבה גאה על גדותיו. אמנם כבר ראתה ממרחק את החתן מעזרת הנשים, אך אין דומה ראייה זו מקרוב, לראייה האחרת ממרחק.
החתן, היה יפה-תואר בצורה יוצאת מגדר הרגיל. זקנו הקטן היה מטופח להפליא, לבושו ללא דופי וכולו אומר הוד והדר. עיניהם של דוב-בער ופייגה, נפגשו לראשונה מאז יועדה לו.
קולו של אביה, התיק אותה מהרהוריה כאשר שאל: "פייגה'לה היקרה, התרצי להיות לאיש זה לאישה?" ובאצבעו הורה לכיוונו של דוב-בער.
"רוצה אני." ענתה פייגה. המתינה עוד רגע נוסף, ובטרם תשוב לחדרה פנתה לעבר אימה, ונשקה על ידיה ועל לחיה. כך עשתה גם עם חמותה לעתיד, הרבנית רוח'ל.
"ועתה, ברשותכם, ניגש לחתימת התנאים וקביעת מועד החתונה." אמר אביה של פייגה, הרב יששכר רוטשטיין.
הערת שוליים
לקוראים ולמגיבים, האם לדעתכם נשאר סיכוי כלשהו לצביקה, בהתחשב בכך שהחתונה אוטוטו מתקיימת בעוד 3 שבועות לכל היותר.
המשך יבוא
