הפסנתרנית - מבוא
כך זה התחיל – פרק 1
העיר המבורג, גרמניה
יום הכיפורים, ליל י' בחודש תשרי, שנת 1900
אל בית-הכנסת הקטן, שביום רגיל יכול להכיל כשמונים מתפללים – כמספר המושבים בו, באו ונדחקו כמאה וחמישים איש לתפילת "כל נדרי". מרביתם נהגו לפקוד את בית-הכנסת רק ב"ימים נוראים" וביום הכיפורים.
בין הבאים לתפילת "כל נדרי", היה גם בחור צעיר כבן 28, ישראל (שרו'ל) מורגנשטרן, בנו של אלכסנדר (אלכס) מורגנשטרן. ישראל, ממעט היה להופיע בבית-הכנסת, והשתייך – בניגוד לאביו, לזרם המודרני אשר ראו את ההליכה לבית-הכנסת בימים מיוחדים, רק כעניין של מסורת ומפגש עם אנשי הקהילה. יומיים קודם לכן נולדה לו ולרעייתו, גיטה, בת ראשונה לאחר כחמש שנות נישואין. עתה הרגיש צורך להודות לה' על פקידת רעייתו, וזו הדרך שבחר – לבוא ולהתפלל ביום הקדוש. במרחק שורות אחדות ישב אביו, אלכסנדר, עטוף בטלית וסידורו בידו.
בכדי להתרחק ממוקדי הפרעות, של "סופות בנגב", אלכסנדר, נטל את רעייתו פרל ואת בנו ישראל בן השמונה, ולאחר מחשבה "גנב את הגבול" ועשה את דרכו לעיר המבורג שבגרמניה.
תחילה עסק אלכסנדר בעבודות מזדמנות. כאשר נחנך הנמל החדש של העיר המבורג, החל לעבוד בו כסוור ובכל עבודה שהוטלה עליו. ובלבד שיוכל לפרנס את משפחתו.
את בנו, ישראל, רשם לאחד מבתי-הספר המעורבים, בהם למדו יהודים ובני דתות אחרות. את לימודי הקודש השלים לו בעצמו.
שנים מאוחר יותר – עם התפתחות הקהילה היהודית בהמבורג ובהגיע ישראל לגיל ארבע-עשרה, מצא אלכסנדר מוסד חינוכי ליהודים בלבד, אליו רשם אותו כדי להטמיע בו את היהדות ולחזק את שורשיו לעם היהודי.
ישראל, החל לשמש כמורה באחד מבתי-הספר המקומיים, שם הכיר את המורה היהודייה גיטה פישביין, אף היא מהמבורג. לאחר מספר מפגשים החליטו להינשא.
חמש שנים לא הצליחה גיטה להרות. לפתע, בחודש ניסן שנת 1900, חשה עובר בבטנה. שישה חודשים מאוחר יותר – יומיים לפני יום הכיפורים, נולדה בתם היחידה, שפרה מורגנשטרן.
"כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרַי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי, דְּאִנְדַרְנָא וּדְאִשְׁתַּבַּעְנָא, וּדְאַחֲרִימְנָא וּדְאָסַרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא. מִיּוֹם כִּפּוּרִים זֶה עַד יוֹם כִּפּוּרִים הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה " מילותיו של החזן התיקו מהרהוריו את אלכסנדר מורגנשטרן, ותפילת ליל כיפור יצאה לדרך. נרעש מפחד יום הדין, אך שמח בלבו על נכדתו הראשונה. אלכסנדר הרגיש שתקע יתד בארץ החדשה, למרות שחלפו רק כשני עשורים מאז עזב במנוסה את ארץ מולדתו, רוסיה, והשאיר אחריו חלק גדול ממשפחתו – ביניהם את הוריו. עד כה, למרות ניסיונותיו הרבים לאתר אותם, העלה חרס בידו ולא ידע מה עלה בגורלם. עתה השקיע את מרצו ומחשבותיו בתפילה החשובה וקיווה לגמר חתימה טובה.
*****
העיר המבורג, גרמניה
חודש מרץ 1909 בבית-הספר התגלתה שפרה מורגנשטרן, כתלמידה חרוצה בכל תחומי הלימוד. בשלהי חורף 1909, נפתח בבית-הספר חוג למוזיקה, בעיקר בשל השתדלותו של אחד היהודים האמידים, שבתו למדה עם שפרה.
הנדבן, תרם לבית הספר פסנתר שהיה בביתו ועמד זמן רב ללא שימוש, אך פעל כהלכה. בעקבותיו, הורים נוספים תרמו אף הם כלי נגינה שלא היו בשימוש. כך נפתח חוג למוזיקה, בו התקיים שיעור פעם או פעמיים בשבוע – לאחר שעות הלימודים הרגילות. הכול בהתאם לזמנה הפנוי של אחת המורות שבעברה למדה מוזיקה.
שפרה מורגנשטרן, התלמידה בת התשע וחצי, הצטרפה לחוג הנגינה. תוך שבועות אחדים, ניכר היה שכישרונה המוזיקלי; קליטתה המהירה את תווי-הנגינה ונגינתה יוצאים מגדר הרגיל. אלו גרמו להתפעלות רבה בקרב המורים שבאו להאזין לה.
אימה של שפרה, גיטה, שדבר כישרונה של בתה הובא לידיעתה, האיצה בבעלה, ישראל, למצוא עבורה מורה פרטית.
"אפשר שבידינו אוצר שלא יסולא בפז." אמרה גיטה לבעלה. "אם לילדה יש כישרון למוזיקה, צריך לטפח אותו!"
"הצדק עמך." אמר ישראל, "אברר בבית-הספר היכן אפשר למצוא מורה לפסנתר עבור שפרה. אך דעי לך גיטה, שהעסקת מורה פרטית היא עניין יקר מאוד."
"יודעת אני." אמרה גיטה, "אך אפשר שהוריך יוכלו לסייע מעט, שהרי זו נכדתם היחידה. הלא כן?"
*****
העיר המבורג, גרמניה
חודש נובמבר 1911
לאחר פתרון הקשיים הכלכליים, ולאחר המלצה של אחד המורים של שפרה - המורה שנבחרה על-ידי ישראל ורעייתו גיטה, ללמד את בתם המוכשרת לנגן על פסנתר, היא גרטרוד מילר.
גרטרוד מילר, אלמנה בשנות החמישים המאוחרות לחייה, שימשה בעברה פסנתרנית בתזמורת העירונית של המבורג וידעה את רזי המקצוע על בורים. ידועה הייתה כמי ששכרה גבוה, רק בעלי יכולת כלכלית שלחו את ילדיהם ללמוד אצלה. הכרזתה של הגברת מילר, בעת ביקורם הראשון של ישראל וגיטה אצלה, גרמה להם להפתעה גמורה: "אשמע את הנערה, כפי ההשקעה כך יהיה התשלום."
גיטה, ניסתה את מזלה בשאלה חצופה מעט: "נניח והילדה שלי מוכשרת ממש, האם נשלם רק מעט?"
"כל אימא חושבת שילדיה הם המוכשרים בעולם, מעטים בלבד מוכשרים באמת." ענתה גרטרוד מילר, והוסיפה, "אם ילדתכם אכן מיוחדת, אפשר שאלמד אותה ללא תמורה אך בתנאים מיוחדים."
"מה הם אותם תנאים?" שאל ישראל.
"מדוע להקדים את המאוחר? הביאו את הנערה ונחליט לאחר מכן." ענתה.
"תודה, הגברת מילר, כך נעשה." ענתה גיטה.
בדרכם חזרה אל ביתם, המרוחק כשני גושי בניינים מדירתה של הגברת מילר, עלצו גיטה וישראל, ומצב רוחם היה מרומם.
"אולי, למרות הכול, לא נזדקק לעזרת אביך בהוצאות הלימוד של שפרה." אמרה גיטה.
"אל תמהרי להסיק מסקנות." אמר ישראל, "יש להביאה לבחינה אצל הגברת מילר, ורק אחר-כך נוכל לדעת אל-נכון. יתרה מזאת, אני מודאג ממש מאותם 'תנאים' שהגברת מילר הזכירה."
גיטה, צחקה בפה מלא ואמרה: "זה מזכיר לי את המושג בעניין 'ביצה שלא נולדה'. צודק אתה, ישראל. נמתין עד להחלטתה של הגברת מילר."
*****
יום שלישי, י"ד בחודש אב תשל"א
שפרה מורגנשטרן
"זה ממש מעניין. תוכלי לספר לי עוד?" שאלה פייגה., "אני קצת עייפה, נעשה זאת בפעם אחרת." ענתה שפרה.
"ספרי לי, בבקשה, לפחות על אותם 'תנאים'." ביקשה פייגה.."אותם 'תנאים', הם שהפכו אותי להצלחה גדולה." אמרה שפרה.
"רק עוד שאלה אחת, בבקשה." התחננה פייגה.
"טוב, שאלי."
"אימא שלי, אמרה שסיפרו לה שבכל הופעה היית לבושה בשמלה הדורה אחרת, האם נשארו ברשותך שמלות אלו?"
בת-צחוק עלתה על שפתיה של שפרה. "בואי איתי ואראה לך." נטלה שפרה את ידה של פייגה, והובילה אותה אל חדר השינה הקטן, שלאורך קירו הדרומי ניצב ארון מהוה קמעא. שפרה, פתחה את שתי דלתותיו, ולעיניה של פייגה, נגלו שמלות רבות מבדים ובגוונים שונים, חולצות בכל צבעי הקשת ומעילים הדורים.
התפעלותה של פייגה, הרקיעה שחקים. לאחר מספר רגעים, ניגשה אל הארון, הצביעה על שמלה בצבע ירוק ואמרה: "את זו אני רוצה!"
שפרה, הביטה בפייגה בתימהון. חשבה, מה תעשה בחורה חרדית עם שמלה ראוותנית כל- כך – שמלה המתאימה להופעה בתיאטרון ולא לשכונת מאה שערים השמרנית.
"את יכולה לקבל אותה, אלך ואביא לך שקית." אמרה שפרה.
"לא, לא!" אמרה פייגה, בחיוך רחב, "איני רוצה את השמלה עבורי. רוצה אני שעם שמלה זו תבואי לחתונתי."
"האם מוזמנת אני לחתונתך?" שאלה שפרה בהתרגשות רבה. שנים אחדות שלא הייתה באירוע משמח כלשהו, למעט חתונת בתו של מר טהרני – בעליה של המכבסה הסמוכה, חתונה שהתקיימה לפני למעלה מחמש שנים.
"לא זו בלבד שאת מוזמנת לחתונתי, אני מבקשת שתהיי השושבינה שלי." ענתה פייגה.
לבה של שפרה, עמד להתפקע בשל האהבה האמיתית שהמטירה עליה פייגה. גם בימיה הגדולים כפסנתרנית מפורסמת ברחבי העולם, לא זכתה למחוות כה רבות ביום אחד.
"שמא יש עוד הפתעות באמתחתך?" שאלה שפרה בדמעות.
"כן. הנה ההפתעה האחרונה, אני מבקשת שתהיי אורחת הכבוד שלי ב'שבת כלה' אצלנו בבית."
שפרה, התרגשה מאוד מעצם ההזמנה, אך לא הבינה את המשמעות של "שבת כלה." ידעה שיש "שבת חתן", אך מעולם לא שמעה על "שבת כלה".
"מה הכוונה 'שבת כלה', ומה עושים שם?" שאלה שפרה, שרחוקה הייתה מכל סממני הדת, למעט שמירה על השבת והכשרות.
"'שבת כלה', זו השבת שעושות הכלות במקביל ל'שבת החתן'. בשבת זו, כיוון שמשפחת הכלה – פרט לכלה עצמה, מוזמנת להתארח אצל משפחת החתן, הכלה נשארת לבדה בביתה, וכדי שלא תרגיש בודדה, היא מזמינה את חברותיה ונשים מיוחדות שהיא אוהבת, לעשות את השבת בביתה ולשמח אותה." ענתה פייגה.
"ולמה הכלה לא מצטרפת אל בית החתן גם היא?" שאלה שפרה.
"משום שהמנהג הרווח הוא לא להתראות עם החתן תקופה מסוימת לפני החופה, כדי להגביר את הגעגועים בין החתן לכלה." ענתה פייגה.
"הרי מנהג נהדר הוא זה, לכבוד יהיה לי הדבר." אמרה שפרה, וחיבקה בחום רב את פייגה.
"הנה הזמנתך. בתוך המעטפה תמצאי גם הזמנה אישית ל'שבת כלה' עם כתובתנו, אימי ואני נמתין לך." אמרה פייגה.
"דבר אחרון רוצה אני לבקש ממך." אמרה פייגה.
"כל שתרצי, שיינה מיידל'ע שלי." אמרה שפרה.
"אני מבקשת שתשמרי לי על המכתב הזה במקום בטוח." אמרה פייגה, ומסרה לה את המכתב עם כתובתו של צביקה הלברשטם.
"האם זה משהו חשוב?" שאלה שפרה.
"לא כל-כך." ענתה פייגה. "אך אפשר שהוא מעין קרש הצלה לשעת צרה." אמרה ולא יספה.
