הפסנתרנית חלק 6
ירושלים - פייגה
יום שישי, כ"ב אב תשל"א שבת כלה/חתן
משעות הבוקר המוקדמות של יום שישי, שרה-לאה, פייגה ושתי שכנות טובות, החלו להכין ולבשל את המאכלים לכבוד שבת הכלה. אין זה דבר של מה-בכך, מדובר על עשרים סועדות בקירוב כולל את הכלה ואחיותיה. למרות העבודה הקשה, לקראת הצהריים הושלמה כל מלאכת הבישולים.
הבית עבר ניקיון יסודי, ושלושת החדרים – כולל חדר האורחים, הוסבו לחדרי שינה עבור האורחות אשר תגענה מרחוק. עתה הכול היה מוכן.
הרב רוטשטיין לקח את יהונתן, והלך לעשות את השבת בבית החתן, דוב-בער פינקלשטיין.
ראשונות האורחות שהגיעו, היו המחנכת ושתי חברותיה הטובות של פייגה מהמדרשה. דקות אחדות אחריהן הגיעה שפרה מורגנשטרן, לבושה בבגדים הדורים.
לאחר החיבוקים עם פייגה ואימה שרה-לאה – שהתרגשה מהמפגש עם הפסנתרנית הידועה, אמרה לפייגה, "הבאתי לך מתנה קטנה."
"האם לפתוח אותה כעת או בצאת השבת?" שאלה פייגה.
"המתנה מוכרת לך היטב, כך שאין זה משנה מתי תפתחי אותה." ענתה שפרה, בחיוך רחב.
סקרנותה של פייגה גברה, ובמחי-יד קרעה את עטיפת המתנה. בפנים הייתה מנורת שלושה קנים מכסף טהור, שערכה לא יסולא בפז. שיינה-לאה ופייגה, נפעמו מיופייה.
פייגה, הכירה את המנורה, הרי פעמים רבות בהיותה אצל שפרה, מירקה אותה עד שקרן ממנה בוהק עשיר. פעם אחת סיפרה לה שמנורה זו עברה במשפחתה בירושה מזה דורי דורות; אימה, קיבלה את המנורה מסבתה ביום נישואיה, ושפרה קיבלה את המנורה מאימה, כאשר באה בברית הנישואין עם בן-ציון. לכן ידעה כמה יקרה היא ללבה.
"תודה רבה." אמרה פייגה בהתרגשות כשדמעות בעיניה, "אשמור עליה מכל משמר."
חברות נוספות ושכנות הוזמנו גם כן, אך בשל מגוריהן הסמוכים לבית הכלה, הן התעתדו להגיע רק לארוחות השבת.
עשרים דקות לפני כניסת השבת, הצטופפה חבורת הנשים במטבח, להדלקת הנרות לכבוד שבת קודש. שרה-לאה, הדליקה את הנרות ובירכה עליהם. כאשר סיימה ללחוש ברכות להצלחת משפחתה ואורחותיה, כולן ענו אמן.
בטרם ירדה החשכה, יצאו כל הנשים יחדיו אל בית-הכנסת של האדמו"ר – אשר שהה באותו הזמן בבית-הכנסת בו מתפלל הגאון נפתלי-צבי.
עם שובן הביתה, החלו בזמירות מקדימות לקידוש, שלום עליכם מלאכי השלום ואשת חיל מי ימצא. שרה-לאה, מילאה את גביע הקידוש ביין משובח שנקנה לכבוד האירוע, קידשה על היין ובירכה את בנותיה. לאחר נטילת ידיים ובציעת הלחם, החלו בארוחה, ופייגה אמרה דבר תורה לכבוד השבת.
הארוחה נתמשכה שעות ארוכות, עד ששרה-לאה, האיצה באורחות לעלות על יצוען בטרם יכבה האור המחובר לשעון השבת.
פייגה ליוותה את שפרה לחדר השינה וחיבקה אותה חיבוק ארוך. "אני אוהבת אותך, שפרה, תודה שבאת וכיבדת אותי בנוכחותך. ליל מנוחה."
"ליל מנוחה גם לך, פייגה'לה יקרה שלי." השיבה שפרה.
בזו-אחר-זו עלו יתר האורחות על יצוען. דומה היה, שלילה זה טומן בחובו אור מיוחד ועתיד נפלא לפייגה ולמשפחתה.
יום השבת לא היה שונה מלילו. הנשים קמו בזו-אחר-זו, נטלו ידיים ובירכו את ברכות השחר.
פייגה הגישה לכל האורחות תה ופרוסה דקה של עוגה. רובן לא נגעו בעוגה מטעמי הלכה – שאין לאכול לפני התפילה והקידוש. שפרה, שחולה הייתה במחלת הסוכרת וחובה היה עליה לאכול דבר-מה על מנת שתוכל ליטול כדורים, אכלה פרי ופרוסת עוגה.
כולן שמו פעמיהן לתפילת השחרית בבית-הכנסת. רק שפרה, בשל גילה המתקדם, נשארה לנוח בבית.
בחזרתן מהתפילה, שפרה, כבר הייתה ערה ולבושה ואף ערכה את השולחן לסעודה הקרובה.
פייגה ואורחותיה ידעו שלאחר הארוחה תהיה נהירה של מבקרות רבות, לכן השתדלו לסיים את הארוחה מהר ככל האפשר, כדי שיוכלו לקבל את פניהן בבואן לשמח את הכלה ולהנעים לה את ימי רווקותה האחרונים. ואכן, כחצי שעה מסיום הארוחה, חברות טובות ושכנות קרובות רבות הגיעו אל ביתה של פייגה, והנעימו את זמנה בשיחות, שירים וריקודים. זמן רב לא התקיימה חגיגת-שמחה כזו בבית משפחת רוטשטיין, חגיגה שנמשכה שעות ארוכות.
הזמן חלף הלך לו, הבית התרוקן מהמבקרות הרבות ושקט שב לשרור בו.
בטרם יכינו את "הסעודה שלישית", האורחות עלו על מיטתן למנוחה קלה. לסעודה זו - האחרונה לפני צאת השבת - היו אמורים לחזור ולהצטרף הרב רוטשטיין עם בנו יהונתן.
שפרה, שלא הייתה עייפה, ישבה מהורהרת על הספה שבחדר האורחים, כאשר פייגה ניגשה אליה ושאלה: "שפרה, כעת שכולן ממילא נחות, האם תוכלי להמשיך לספר לי מעט את קורות חייך?"
"אני לא כל-כך זוכרת היכן הפסקתי."
"אבל אני זוכרת. סיפרת שהיית בת אחת-עשרה, והגברת מילר, רצתה לבחון אותך פעם נוספת בטרם תחליט אם תלמד אותך ללא תמורה. ציינת גם משהו בקשר ל'תנאים מיוחדים' עליהם דיברה."
"אה, כן. עכשיו אני נזכרת. שבי לידי ואספר לך את ההמשך ככל שירשה לנו הזמן."
שפרה מורגנשטרן
המבורג, 21 בחודש דצמבר 1911
חלפו כששה שבועות מאז החלה שפרה ללמוד אצל הגברת גרטרוד מילר. קצב התקדמותה היה מהיר, ונגינתה קרובה הייתה לשלמות.
עם סיומו של השיעור ביום חמישי, אמרה גרטרוד מילר לשפרה: "אני מעוניינת שתאמרי להורייך, שברצוני להיפגש עמם ביום שני הקרוב בשעה חמש אחר הצהריים. כדי שלא תשכחי, גם כתבתי להם מכתב אותו אני מבקשת ממך למסור להם."
"טוב, גב' מילר, אמסור להם." אמרה שפרה, ונפרדה ממנה לשלום.
עם חזרתה של שפרה לביתה, מסרה לאביה את המכתב של גב' גרטרוד.
ישראל פתח את המכתב שנכתבו בו שורות אחדות:
גיטה וישראל, שלום רב.
אשמח להיפגש עמכם בביתי ביום שני הקרוב בשעה חמש אחר הצהריים, לדון בעניין חוזה ההעסקה שלי.
בברכה, גרטרוד מילר.
ישראל הנרגש, ניגש לרעייתו והקריא לה את המכתב. גיטה חשבה בלבה, שהנה אפשר שחלומם להצלחתה של שפרה עומד להתגשם.
*****
יום שני, 25 בחודש דצמבר 1911
בשעה חמש אחר הצהריים, הגיעו בני משפחת מורגנשטרן אל ביתה של הגברת מילר. זו פתחה בפניהם את הדלת במאור פנים, והגישה להם משקאות חמים להפיג את צינת דצמבר.
לאחר שיחת חולין קצרה בה העתירה מחמאות רבות על שפרה, אמרה גרטרוד מילר: "הזמנתי אתכם לכאן כדי לומר לכם שבכוונתי להמשיך וללמד את שפרה. אך כדי לתת תוקף חוקי להסכם בינינו בעניין אחריותי לעתידה המקצועי של שפרה, דאגתי לחוזה שנערך בידי עורך-דין."
"טוב עשית," אמר ישראל, "רעייתי ואני מסכימים שרצוי שהדברים יהיו כתובים וברורים."
"אם כך," אמרה גרטרוד מילר, "הנה החוזה לפניכם, האם תרצו לקרוא אותו?"
"לא." ענו הוריה של שפרה. "נשמח אם את תקריאי אותו בפנינו ותסבירי דבר-דבר."
"זה פשוט מאוד. חוזה זה כולל רק ארבעה סעיפים פשוטים."
"מה אומרת חתימתנו על החוזה הכולל סעיפים אלו?" שאלה גיטה.
"בעצם חתימתכם עליו, כהוריה של שפרה, אתם ממנים אותי לסוכנת שלה על כל המשתמע מכך, כולל דאגה ללימודיה המקצועיים והתמחות בנגינה."
א. גם אם הדבר יצריך את העתקת מקום המגורים.
ב. אני, גרטרוד מילר, אהיה האחראית הבלעדית לקביעת מקומות ההופעה.
ג. שכרי יהיה 25% מההכנסות – אם יהיו.
ד. האחריות שלי תסתיים עם הגיעה של שפרה לגיל עשרים ואחת.
"האם זה כולל נסיעות לחוץ לארץ?" שאל ישראל.
"בעיקר נסיעות לחוץ לארץ."
"התוכלי לפרט מעט?" שאל.
"כן, בהחלט." ענתה גרטרוד מילר. "בכוונתי להעתיק את מקום מגוריה לפריז, שם תלמד בקונסרבטוריון למוזיקה."
"מי יקבל נערה כה צעירה לקונסרבטוריון למוזיקה, ועוד בפריז?!" שאל ישראל בתמיהה.
"אין כוונתי עתה, אלא לכשתגיע לגיל ארבע-עשרה."
"ומה איתנו, כיצד נתראה עמה?" שאלה גיטה.
"תוכלו גם אתם לעבור לפריז, אך תצטרכו למצוא עבודה ומגורים לעצמכם." ענתה בחיוך.
"והיכן הילדה תגור?" שאלה גיטה.
"במגורי התלמידות המצטיינות בקונסרבטוריון."
"את נשמעת מאוד בטוחה בעצמך." אמר ישראל. "והיה ולא יקבלו אותה, מה אז? מה יהיה עם כל ההשקעה שהשקעת בה, ומניין נשלם לך את שכר הלימוד?"
"אינכם צריכים לשלם לי דבר." ענתה גרטרוד מילר. "אני מדברת על עתידה של הנערה. אני נשמעת בטוחה בעצמי מפני שכל העניין מאושר ומקומה מובטח. כעת הדבר תלוי רק בהסכמתכם וחתימה על החוזה."
"אנחנו רוצים לחשוב על כך כמה ימים." אמרה גיטה.
"הוגן בהחלט, זה גם הדבר הנכון לעשות. עד שתגיעו להחלטה, שפרה, תמשיך להגיע ללמוד אצלי ללא תמורה." ובכך סיימה את השיחה.
שלושה ימים מאוחר יותר, שבו הוריה של שפרה אל ביתה של הגברת מילר וחתמו על החוזה.
*****
