צביקה הלברשטם
בני - ברק
לאחר שעזב את ירושלים מעט באכזבה מתשובתה של פייגה, קיבל עליו את הדין. אך משהגיע לבני ברק, הרגיש כי העיר מאירה לו פנים, וכדבר שבשגרה פנה אל בית אימו. זו קיבלה אותו בשמחה והכינה עבורו מאכלים כיד המלך.
"מה מחזיר אותך באמצע השבוע?" שאלה. רגילה הייתה לראותו אחת לשבועיים בערב שבת, תמהה אם שוב לא התמיד בעבודתו. אך על-מנת שלא להעכיר את מצב רוחו, נמנעה מלשאול אותו.
"החלטתי לחזור להתגורר כאן, אימא. המרחק והגעגועים אלייך ולחבריי, אינם נותנים לי מנוח." אמר והוסיף, "הרגשתי בדידות רבה בירושלים, וחשבתי שבחזרתי לכאן, אולי אמצא מנוח לנפשי."
בבוקר המחרת נטל את ידיו ג' פעמים לסירוגין, בירך את ברכות השחר, וידיו נשלחו כמו מאליהן אל התפילין. שש שנים לא הניחם, עתה אזר אומץ, הניח תפילין והתפלל בדבקות רבה את תפילת השחרית.
כאשר הגיע לקדושת "ובא לציון", אמר בכוונה יתירה ובדמעות שליש את הפסוקים: "בָּרוּךְ הוּא אֱלהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבודו, וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּועִים, וְנָתַן לָנוּ תּורַת אֱמֶת, וְחַיֵּי עולָם נָטַע בְּתוכֵנוּ. הוּא יִפְתַּח לִבֵּנוּ בְּתורָתו, וְיָשֵׂם בְּלִבֵּנוּ אַהֲבָתו וְיִרְאָתו, וְלַעֲשׂות רְצונו וּלְעָבְדו בְּלֵבָב שָׁלֵם."
דומה היה שצביקה, הפך בן-רגע לאדם אחר, ומועקתו כאילו לא הייתה מעולם. עתה רווח לו וחישב את המשך דרכו. ביקש מאימו, שתגהץ לו חולצה לבנה ומכנסיים שחורים, הניח על ראשו כיפה שחורה חדשה, ופנה לבית המדרש המוכר לו כל-כך – ישיבת פוניבז'.
*****
בני-ברק, ישיבת פוניבז', השעה 09:30 בבוקר
אולם בית המדרש של הישיבה הנחשבת ביותר במגזר הליטאי, מלא היה במאות תלמידים שהכינו את השיעור הקרוב. אחדים בינם לבין עצמם, אך רובם ככולם היו צמדים של חברותות. לשומע מבחוץ, הרחש היה כקול זמזומן של הדבורים.
צביקה, נכנס לאולם הרחב. הצצה אחת מעבר לכתפי החברותא הסמוכה לכניסה, הספיקה לו לדעת באיזו מסכת עוסקים – מסכת "פסחים". אותה מסכת בה למדו לפני שש שנים, ודנו כמעט באותה סוגיה.
נטל מארון הספרים גמרא והתיישב ליד צמד לומדים. היטה אוזנו לשמוע במה עוסקים, והבין כי בני החברותא התנצחו ביניהם בדין "קרבן פסח הבא בטומאה". זה אומר הלכה כך וזה אומר הלכה כך. זה מביא ראייה כזו וזה מביא איפכא מסתברא. ככל שדנו ודשו, דומה היה בעיניו של צביקה הלברשטם, שאין הם בקיאים כלל. תמה היה מתי יגיעו למבוי סתום בשל חוסר הבנתם כלל את הסוגיה.
"במחילה מכבוד תורתכם," התערב צביקה בדיון, "הבה ואסביר לכם את הסוגיה בפשטות רבה: המשנה מדברת על פסח בטומאה בציבור ולא פסח בטומאת יחיד, שהרי ליחיד יש פסוק מפורש בפרשת 'בהעלותך': אִישׁ-אִישׁ, כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַָה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם--יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: נובע אם כן, שמשנתנו עוסקת כאשר רוב הציבור טמאים, והשאלה היא: האם עליהם להקריב קרבן פסח בטומאה?"
"אם נאמר שלא יעשו אלא יחכו לחודש אייר, אם כן למה כתוב: 'איש-איש'? משמע שרק יחידים שהם טמאים עושים פסח שני. ואם נאמר שהציבור הטמאים לא יקריבו כלל, מה יעשו מעט הטהורים? הרי לא אפשר שחלק יעשו וחלק לא, ומי שלא יעשה מהטהורים עונשו כרת! ואף אם נאמר שאין לענוש מעט טהורים, קרבן פסח מה יהא עליו שהרי ציווי מהתורה הוא!"
"מסתבר," סיכם צביקה בתנועת אצבע אופיינית, "שהלכה כדברי חכמים שקרבן ציבור בא בטומאה."
וכאן החל צביקה, להביא ראיות מרש"י, תוספות, מהרש"ל, וסיים ברמב"ם "שולחן ערוך" והרמ"א, שפסקו הלכה אליבא דשמעתתא.
הנערים עמדו פעורי פה לנוכח בקיאותו הרבה של צביקה. אחד הנערים אמר: "זה כל-כך פשוט אחרי שהסברת כל-כך יפה."
"זה כל-כך פשוט," נשמע קול מאחוריהם, "כאשר צביקה, העילוי, מסביר את הסוגיה."
היה זה המשגיח התורני הקשיש. אותו משגיח, שלפני שש שנים פקד על צביקה, להיפגש עמו לאחר תפילת ערבית.
המשגיח, לא נשאר חייב והודיע לצביקה: "היום אנחנו נדבר אחרי תפילת ערבית, ונקווה שהפעם לא תברח בחשאי." במעמקי לבו חשב המשגיח, שהנה הבן האובד מצא את הדרך הנכונה, כל שנותר היה רק לחזק אותו ולעודדו כדי שימשיך להגדיל תורה ולהאדירה.
תיקון קלקולים
צביקה הלברשטם -
זה ימים אחדים, שצביקה הלברשטם מגיע באופן קבוע לישיבה, לאחר שהשכים והתפלל בציבור באחד מבתי-הכנסת הקטנים הפזורים כמעט בכל שכונה גדולה – ה"שטיבלעך". בתי-כנסת מסוג זה, היו ידועים בהיותם אבן שואבת לכל עובר אורח ובמניינים רבים מסביב לשעון.
לאחר שסיים להתפלל חזר לבית אימו, אכל פת שחרית וצעד אל בית המדרש.
כדרכו, ישב בשורה הסמוכה לכניסה וסייע ככל יכולתו לתלמידים שהתקשו בהכנת השיעור. את מרבית זמנו הפנוי הקדיש ללימוד ושינון של סוגיות חדשות בתלמוד, כדי להשלים את שהחסיר בשש השנים שחלפו מאז עזב בחשאי את הישיבה.
מעינו החדה של המשגיח הרוחני, לא נעלמה התמדתו ויראת השמיים של צביקה. ככל שחלפו הימים, דומה היה שפנים חדשות באו לכאן. מכיוון שהדבר עשה עליו רושם עז ושדגל תמיד בשיטה של "הבא ליטהר מסייעין אותו", זימן אותו אל משרדו לשיחה מלב-אל-לב.
"צביק'ל היקר, יודע אני שחזרת אל המוטב, אם לא למעלה מזה. ברצוני להציע לך הצעה טובה עבור הישיבה ועבורך." אמר המשגיח, בקולו החם והמרגיע.
"מוכן אני לשמוע, כבוד הרב." אמר צביקה.
"ובכן, אנחנו מנסים להקים חוג לתלמידים נחשלים. לתת להם יותר גישות וכיוונים להבנת התלמוד, על-מנת שיוכלו להכין שיעור באופן עצמאי, מבלי שיזדקקו לעזרה או עצה כל רגע מראש המתיבתא." אמר המשגיח הרוחני, והמשיך, "יודע אתה, שהתור אצלו מרובה בתלמידים המתקשים בהבנה. במיוחד תלמידים בשנתם הראשונה."
"ומה יהיה עליי לעשות לשם כך?" שאל צביקה.
"הקדשה של מספר שעות מדי יום לתלמידים חלשים. בסך הכול, מדובר כאן בתלמידים נבונים אך ללא ניסיון בסוג ובדרך הלימוד כאן. חבל שמפאת זה ההישגים שלהם יהיו מעטים, מה שיביא בסופו של דבר לכך שייפלטו לרחוב." ענה הרב, וחייך כמזכיר נשכחות לצביקה.
"אני מסכים עם כבודו, אך אני צריך לחשוב גם על הפרנסה שלי וסיוע לאימי. מכאן לא תבוא לי הישועה, מלבד ההשקעה שאני משקיע בעצמי בהתאם לשעות הפנאי." אמר צביקה.
"לשם כך קראתי לך." אמר המשגיח. "נדברנו, ראש המתיבתא ואני, שתלמד תמורת שכר. קטן אמנם, אך בכל זאת שכר שיסייע לך במעט. אם תעמוד במבחני ההסמכה למשגיחי כשרות, נוכל גם לשלב אותך כמשגיח באחד 'הבד"צים' בשעות הצהריים. כך אימך ואתה, תוכלו לחיות ברווחה."
"הדבר נראה לי." אמר צביקה.
"אם כך, אני רואה בזה הסכמה." אמר המשגיח. "נתחיל בהעסקתך כבר מעתה, שהרי התלמידים כבר חזרו מחופשת 'בין הזמנים', ונראה כיצד נפעל."
צביקה, כבר עמד בפתח הדלת בכיוון היציאה, כאשר הרב אמר: "עוד משהו חשוב, צביק'ל."
"מה הדבר, כבודו?" שאל צביקה.
"עלה עתה בדעתי, שמא תסכים שאתעסק מעט בשידוך עבורך." ענה המשגיח, והוסיף, "כבר אינך צעיר, ורוב הבחורים שבגילך כבר נשואים ומטופלים במשפחה וילדים."
"כבוד הרב, הן למדנו במסכת קידושין: 'רחיים על צווארו ויעסוק בתורה?' רוצה אני להתחזק מעט בתורה וגם לחסוך מעט כסף, כדי שאהיה פנוי לאחר נישואיי לעסוק בתורה לשמה ללא דאגות." ענה צביקה, מניה וביה.
המשגיח חייך חיוך רחב. תשובה ניצחת מעין זו, רק צביקה, העילוי, יכול היה להעלות מיד תוך כדי שיחה.
"אינך צריך להתחייב בדבר", אמר המשגיח, "כל רצוני הוא לקבל את הסכמתך להזכיר את שמך כבחור ראוי."
"לכך מסכים אני" ענה צביקה, "אך בבקשה כבוד הרב, אין להאיץ את הקץ ואין מה למהר."
"כך יהיה", ענה המשגיח הקשיש, שעיניו נצצו מאושר להיות שדכנו של העילוי, צביקה הלברשטם.
