האור האחרון/ש. כהן
מאחורי הווילון הכבד, במקום שבו ריח האבק מתערבב בזיעה ישנה ובאיפור יבש, ישב אריה על כיסא עץ חורק והביט אל הבמה הריקה.
שעתיים לפני תחילת ההצגה, והתיאטרון כבר געש מקולות : פטישים, צעדים, צחוקים צעירים מדי. אבל איש לא פנה אליו.
הוא לא היה חלק מההצגה.
ובכל זאת הגיע.
כך כבר שלוש שנים.
בכל ערב היה לובש חולצה שחורה, מצחצח את נעליו כאילו עוד רגע יעלה לבמה הלאומית, ונוסע באוטובוס אל התיאטרון שבו בילה את רוב חייו. השומר בכניסה כבר הפסיק לשאול שאלות. לפעמים אפילו הנהן אליו ברחמים קטנים.
"ערב טוב, אריה."
רחמים.
פעם היו עומדים עבורו.
אריה העביר יד על פניו המקומטות. אצבעותיו רעדו מעט. לא מהזקנה ,כך נהג לומר לעצמו , אלא מעודף זיכרונות.
על הקיר מולו הייתה תלויה תמונה ישנה מהצגה של “המלך ליר”.
הוא היה אז בן ארבעים ושמונה, בשיאו. העיתונים כתבו:
"אריה בר-און אינו משחק את ליר , הוא חי אותו."
כמה לילות הסתובב אז ברחובות אחרי ההצגה, מסוחרר ממחיאות הכפיים. נשים ביקשו חתימות. תלמידי משחק חיכו לו ליד דלת האמנים. אפילו המבקרים, שתמיד נהנו לשחוט שחקנים, כתבו עליו בעדינות כמעט אוהבת.
והנה עכשיו , אף אחד אפילו לא שואל אם הוא עוד חי.
מאחורי הדלת נשמע קול צעיר.
"מישהו ראה את הפאה של מערכה שנייה?"
צחוק התגלגל במסדרון. אריה חייך חיוך עקום.
פעם הוא היה הקול הזה.
צעיר, חסר פחד, בטוח שהעולם מחכה רק לו.
הוא קם לאט והציץ דרך חריץ הווילון.
על הבמה התרוצצו שני שחקנים צעירים. הבמאי עצר אותם שוב ושוב.
“יותר כאב!” צעק.
“יותר אמת!”
אריה כמעט צחק בקול.
יותר אמת.
הם עוד לא ידעו שכאב אמיתי לא צריך לצעוק. הוא פשוט יושב לך בתוך החזה ומכרסם בשקט.
הוא חזר לכיסא שלו ושלף מתיק ישן מחברת דהויה.
במשך חודשים כתב בה מונולוגים, רעיונות, משפטים שעלו בו בלילות. לפעמים דמיין שמישהו יקרא אותם אחרי מותו ויגיד:
"איזה שחקן ענק היה כאן."
אבל רוב הסיכויים שהמחברת תיזרק יחד עם שאר החפצים שלו.
הטלפון בכיסו נותר דומם.
לפני שנה עוד היו מדי פעם מתקשרים. תפקיד קטן. אבא של הכלה. שופט זקן. חולה בבית חולים.
"רק יומיים צילום, אריה."
“בלי הרבה טקסט.”
אחר כך גם זה נגמר.
המפיקים רצו פנים חדשות.
הקהל רצה צעירים יפים עם עיניים נוצצות וקצב מהיר.
מי בכלל סבלני היום לשחקן של שתיקות?
אריה הביט שוב בבמה.
הוא ידע כל קרש עליה. ידע איפה היא חורקת, איפה האור נופל טוב יותר, איפה צריך לעצור כדי שהשתיקה תפגע בדיוק בלב הקהל.
הבמה הייתה הבית היחיד שאי פעם באמת הבין אותו.
אשתו מתה לפני שמונה שנים.
ילדיו עברו לחו״ל.
החברים מהתיאטרון נעלמו לאט , אחד לבית אבות, אחד לבית קברות, אחד פשוט הפסיק לענות לטלפונים.
ורק הוא המשיך להגיע.
כמו מאהב שננטש ומסרב להבין שהסיפור נגמר.
פתאום נפתחה הדלת.
נערה צעירה עמדה שם, מאופרת למחצה, לחוצה.
"סליחה…" אמרה בהיסוס, "אתה אריה בר-און?”
הוא הזדקף מיד.
"כן."
עיניה אורו.
"אני לומדת משחק. ראיתי אותך פעם בהקלטה של ‘המלך ליר’. אתה היית מדהים"
המילה הזאת , מדהים , נפלה עליו כמו אור חם בחורף.
הוא ניסה להסתיר את ההתרגשות.
"תודה".
"אפשר לשאול משהו?"
"בוודאי."
"איך יודעים אם עדיין אוהבים את המקצוע הזה… גם כשכבר אין תפקידים?"
אריה שתק רגע.
מן הבמה נשמע צלצול הפעמון הראשון.
הוא הביט בה , בפחד שבעיניה, ברעב, בתקווה התמימה שעוד לא נפצעה מהעולם.
ואז אמר בשקט:
"אם את לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליו גם כשהוא שובר לך את הלב — אז זאת אהבה אמיתית."
הנערה חייכה אליו. חיוך קטן, מלא תודה.
"אני צריכה לעלות," אמרה.
"לכי," לחש.
היא הסתובבה לרוץ, ואז נעצרה.
"אתה יודע," אמרה, "אתה עדיין נראה כמו מישהו ששייך לבמה."
אחרי שיצאה, אריה נשאר לשבת זמן רב.
הפעמון השני נשמע.
הקהל החל להיכנס לאולם.
מחיאות כיסאות. שיעולים. רשרושי תוכנייה.
צלילים של חיים.
לאט־לאט קם ממקומו, התקרב אל הווילון, ועמד ממש על קצה הבמה , במקום שבו האור כמעט נוגע.
רק כמעט.
הוא עצם עיניים.
ולרגע אחד קצר, מתוק וכואב,
שמע שוב את מחיאות הכפיים של פעם.
