עלילות יוסף והשטן, חלק א' פרק א'

תקציר - ראשל מגיעה עם אמה, דבורה, לחדר אביה, לאחר שזומנה אליו בעקבות נבואה קשה שחזה אביה. הוריה מתים בערב זה.

----

ותיפול על פניה

--

ראשל ראתה את גוף אביה שרוע על הרצפה, על גבו. פניו המעונים נראו כמו מביטים בה, הישר לעיניה. עיניו שבלטו מחוריהן, מבטן היה עז מאוד, והיא לא שמה לב לכך שמת הוא. ידיו היו כרוכות זו בזו, האמות בשתי כפות ידיו מצביעות אל מקום כלשהו על הקיר. שערות ראשו סמורות.

מצדה השמאלי, היא ראתה את אמה מתכווצת אט אט, מתקפלת לתוך עצמה, ממש כמו מכונית בגריטה. שאריות גוף אמה העלו עשן ורוד בעל ריח עדין ונעים. עשן הגנה מפני הרע.העשן אפף אותה מכף רגל ועד ראש. היא הקפידה שיאפוף אותה כל הזמן. בזווית העין היא ראתה צל שחור שמנסה להיכנס ולהתערבב עם הוורוד.

פחד אחז בה. פחד וגם כעס נורא וחזק מאי פעם. היא הבינה שהצל הזה, הוא האחראי למות אימה, אולי גם למות אביה. בעניין הזה לא ממש היתה בטוחה לגמרי.

עייפה התישבה על כסא הסמוך  לשולחן אביה והסתכלה בשולחן ובמה שעליו. זה היה שולחן ישן. לפי אביה הוא כבר 200 שנים במשפחה. זו הפעם הראשונה שהתבוננה בו בעיון ובמה שעליו: פמוטי כסף שחורים מזקנה, כמה ספרי השבעות, עטים, עפרונות, מחברת ובמרכזו ספר כרוך בכריכת עור עבה ועליו שלושה קלפי טארוט בפתיחה: מלאך – מוות- אש. מימין לקרוא או משמאל, ומה זה חשוב בכלל. השלישייה הזו הסבירה לה את הסכנות שאביה בחר ללכת בינן.

היא שמה לב שמוות במרכז.

מוות הוא מוות תמיד. היא ידעה שאצל מכשפים גדולים המוות הוא התחלה, אבל היא גם ידעה שאם מוות מופיע במרכז הפריסה של שלושה קלפים, משהו מאיים נשאר. אותו צל נורא שמחפש דרך להיכנס לעשן המגן.

מתהומות נפשה, מזיכרונות שאין לה מושג מהיכן הגיעו אליה היא בידיה החלה לבצע מחוות השבעה והגנהסדרת הברות-השבעה, ניגון עדין, רגיש, הרמוני מאוד. ראשה נשען לאחור, ואת מבטה לכדה התקרה עליה היתה מצוירת מפה אסטרולוגית. לרגע אחד בהתה בחוסר הבנה, ואז הבינה.. זו מפת גורלה. מופתעת לגמרי היא התבוננה בה בעיון רב, שוכחת את עשן ההגנה ואת הצל השחור שמנסה לחדור דרכו אליה. מות הוריה היה מסומן בה בדייקנות אכזרית. 

היא התעשתה ושמה לב לכך שהמאבק בין העשן לבין הצל ממשיך. העשן הוורוד התגבש אט אט לשכבה קרומית שעטפה אותה ומנעה מהצל השחור להתקרב אליה. הצל סבב אותה במהירות גוברת והולכת. הצל השחור הפךלחץ ונע במהירות אליה. וחבט בה בכל כוחו. המכה שחטפה היתה קשה מאוד. היא התנודדה בכיסא.  זיעה פרצה מכל מקום בגופה ושיערה סמר. היא המשיכה בהשבעה ובקריאה לכוחות שיכולים להציל אותה.

אין עונה.

אין מענה.

היא ידעה שקרום ההגנה שסיפקה לה אמה עדין, רגעי ולא נועד להמאבקי אור-צל כאלה.  ההגנה שסיפקה לה אמה הפכה לסכנת חנק עת העשן הורוד התקשה סביב פניה. סכנה מחוץ לה בצבע שחור, סכנה עוטפת אותה בצבע ורוד.

ראתה מחדש את פרישת הטארוט. מלאך – מוות – אש. מלאך הוא תקווה, איזון חשבה בליבה והאש מטהרת, מגרשת את הרע.

עד יום מותה ראשל לא הבינה איך ניצלה מהתופת בחדר אביה. היא זכרה, וסיפרה ליוסף בנה, שהצל השחור המפחיד לבש אט אט צורה של חיה-אדם, היא לא מסוגלת לספר לו איזו צורה.

היא זכרה שכאשר נזכרה שני הקלפים משולחן אביה וראתה צורתם, דמותם, צבעיהם בעיני רוחה הצל התרחק.

הצל התרחק. הרימה ראשה בתחינה, פיה ממלל מילות השבעה והגנה. החומר הוורוד חזר להיות עשן וריחו המתוק נישא באוויר.

ותיפול על פניה בתודה.

אביה והצל השאירו לה ירושה שלעולם לא נודעה לה, אבל בנה ידע אותה גם ידע.