צלילות הערפל

"יודע איך מגדירים במילון אהבה?" עצרה לרגע והביטה עמוק לתוך עיניי

"תשמע את זה," אמרה והרימה את המילון שהיה מונח מתחת למיטה "תשמע: אהבה, חיבה, יחס או רגש של ידידות או חשק למישהו..." חשבה שדי בהגדרה הזו כתשובה, ואולי לא טעתה.

אבל הספק עוד המשיך בשלו – להטריד, להציג שאלה ועוד שאלה. אלא לפני שהייתה לי שהות מספיקה הביטה בי ברוך וביקשה, "עצום את העיניים, שאול...עצום אותן לרגע ותן לעצמך להרגיש..." אמרה ופרמה אט אט את כפתורי חולצתי. "אולי מתי שהוא תקבל את התשובה..." נגעה בעפעפיי בעדינות.

למען האמת, רק איתה אפשרתי לעצמי לעיתים להתנתק משליטה מלאה. וכך גם עתה. ניתקתי את מחשבותיי מגופי, שירחפו להן ממעל כענן צחור ברוח סתווית, ועזבתי...התמכרתי לנשיקותיה הלחות, המרטיבות כל חלק בגופי המתערטל בלאט.

צוואר. חזה. צד ימין כמו צד שמאל. קצב נשימותיה.

"הכרתי גברים רבים," אמרה ג'ג'ינה "בפגישת ההכרות הראשונה..." תוך שהיא מסירה את החולצה מעבר לזרועותיי בעצמה. מונעת ממני כל תזוזה, כל עזרה, "ומעולם...מעולם לא רציתי כך לגמוע כל חלק. לטעום כל פרט..." שאפה אותי מלוא ריאותיה. ריח. ניחוח. טעם. משב הרוח של נשימתה וצליל השקט.

התמכרה כולה.

שתי אצבעותיה יכולות לו, לכפתור מכנסיי הכחולים, מותירה לזיכרון-צלמי להיוותר בהם. נושרים, ריקנים אל תוך כוח הכבידה, שרועים חסרי תוחלת על השטיח הבהיר.

רק היא, אני – ועולם אין.

מנגנת עלי באצבעות רכות, קלילות. מפסלת אותי בחמר מקשיח. מסמנת קווי מתאר בולטים ביד אמן מיומנת.

מפזרת רסיסי טל תכלכלים לכל עבר. חרישיים כמשק כנפי פרפר צחור, הגומע צוף מתקתק. גביע האהבה. עלעלים רכים. גבעול ירוק נטוע.

ג'ג'ינה.

מבליעה אותי אל תוכה, כמו שמש שוקעת אל תכול המים.

אחד כבר לא שניים. שקיעה. חיבור ההוויה. שניים שהם אחד. חרישיות הלילה עוטפת מכל עבר. צליל צרצר. נבלעים. בולעים. בועלים. מוצפים.

מתמכרים לערפילי השחור האפור. ערפילי האהבה בעדם בוקעת. כדור שמש זהוב פולח ענני נוצה. מפלסת קרני זוהרה אל תוך השחר הרענן. טרי וזך כתינוק ביום היוולדו. אני. והיא נינוחה לצידי. ג'ג'ינה.

קטע מתוך הספר "צלילות הערפל", הוצאת "טרקלין" ינואר 2006.