בין חלומות ומלחמות ג'
תקציר מהחלק הקודם.
שלושת החברים יוצאים
מסרט הקולנוע בדרכם הבייתה
אסייג מודיע שיש לו סוד גדול
והוא יודיע ביום ראשון
מפגש משולש חלק שלישי
יום ראשון. רחוב בן יהודה. בית הקפה של "מרגלית העקומה".
בית הקפה "מרגלית העקומה", נקרא על שם מרגלית בתו של בעל בית הקפה, הכינוי הודבק לה משום מעשה שהיה ונשנה מספר פעמים. וכך היה המעשה: לפעמים, בשעת לילה מאוחרת, היו מגיעות למקום מספר נשים שזה עתה סיימו את "עבודתן הלילית" ברחוב "קוק" ליד רחוב "ד"ר טיכו" - פינה חשוכה למדי ומתאימה לעסקי נשים וסרסוריהן. מכיוון שבית-קפה זה היה היחידי שפתוח עד לשעות הקטנות של הלילה, מצאו הנשים מקום מנוחה לרגליהן היגעות והלאות.
מרגלית, שלא ראתה בעין יפה את התנחלותן של הנשים בבית הקפה, הייתה קוראת מדי פעם לעברה של אחת מהן "תסתלקי מפה יה עקומה" או "יה עקומות הביתה יללה" וכן הלאה מיני מעדנים שיצאו מפיה – מפיק המרגליות - של מרגלית, וכך דבק בה השם "מרגלית העקומה" לדיראון רחוב בן יהודה.
"מה בשבילכם?" שאלה מרגלית העקומה.
"בשבילי קפה הפוך ועוגת 'סברינה', ובשבילם קפה שחור", אמרתי למרגלית. איצקוביץ קפץ ממקומו כנשוך נחש ואמר לי: "אברם, איך אתה קובע עבורנו מה לשתות ומה לאכול?"
"וודאי שאני קובע". אמרתי. "והרי הזמנתי אתכם לקפה וזה מה שהזמנתי עבורכם. וחוץ מזה", הוספתי "בעל המאה הוא בעל הדעה".
לוּ ידעתי.. לא באתי" אמר אסייג. שהפך למשורר זמני.
"טוב, טוב, צחקתי אתכם". אמרתי. "תזמינו כאוות לבכם, כאשר אבדתי-אבדתי, ממילא טרם בזבזתי את המשכורת השבועית".
"ועכשיו לענייננו", מר יעקב אסייג, "סַפר לנו כיצד הפכת בן לילה ל'משכיל לדוד' ".
"טוב. אספר לכם" אמר אסייג. "אבל תבטיחו שאתם לא מגלים לאיש בלי רשותי. האם מקבלים אתם עליכם?"
"מקבלים. מקבלים!" ענינו איצקו ואני.
"אתם זוכרים את 'רחמים תרנגולת'?" שאל אסייג.
"כן. הוא אידיוט גמור". אמרתי. "מטומטם לחלוטין". אמר איצקו. והוסיף "הוא נעלם כבר שנתיים ואיש לא ראה אותו".
"לא מינה ולא מקצתיה. לא אידיוט ולא נעלם". אמר אסייג. והוסיף בדחילו ורחימו."דעו לכם שרחמים תרנגולת עכשיו כבר קצין בקומנדו הימי!"
"אני לא מאמין לך" אמרתי. "זו וודאי בדיה שעלתה בדעתך ברגע זה" "רחמים בקומנדו ? ועוד קצין?"
הפלא ופלא!
הרהוריי נסבו על 'רחמים תרנגולת'.
רחמים דנן היה בחור ממוצא כורדי ועבד בשוק "מאה שערים" אצל ראובן מהעופות. קראו לו 'רחמים תרנגולת' בשל ידיעתו הרבה להבחין בעופות איזה הוא זכר ואיזו היא נקבה.
רבות מזקנות ירושלים היו מבקשות תרנגולת שמא ימצאו במעיה ביצים שטרם נגמרה הכנתן וכך זכו מן ההפקר גם בביצים.
זאת לדעת! שבחנותו של ראובן מכרו עופות חיים, ובכל יום חמישי עמד לרשותו שמעון השוחט שכולם קראו לו 'שמעון חלפתא' ע"ש התנא רבי יוסי בן חלפתא שיש אומרים שחלפתא זו סכין שחיטה.
ומשעה שנבחרה התרנגולת ונשחטה, נמסרה ל'רחמים תרנגולת' בצירוף הוראות כדת מה לעשות לה. רחמים היה מניף את גרזנו על התרנגולת במומחיות שאין שנייה לה, והתרנגולת לא יצאה מתחת ידו עד שנעשתה אברים- אברים, ונמסרה לקונה המרוצה.
אולם בכך נסתכמו כל ידיעותיו. בעיניי דמה הוא לסוכה שחמתה מרובה מצילתה, שמזקת היא ואינה כשרה. וכשגשמים יורדים, מסריחין הן את התבשילים ומצערין את האדם. עד שהיושב בסוכה זו נחשב חסיד שוטה.
"נו...יעקוב", פניתי לאסייג. "ספר איך הוא הגיע לקומנדו? הרי אין בו דעת כלל ורק בתרנגולים ובתרנגולות עסק?"
"ובכן", סיפר אסייג, "מן השמועה למדנו שיום אחד הגיעה איזו מטרוניתא לחנות העופות וקנתה למעלה משבעה בעלי כנף, 'יש לנו סעודת אירוסין של בני החיל'. היא אמרה לראובן. ולאחר ש'רחמים תרנגולת' עשה מעשה בכל העופות, נשלח ע"י ראובן לסייע לגברת להוביל את העופות לביתה".
"בהגיעם לבית המשפחה, כבר ישוב היה שם החתן-החיל שהיה לבוש עדין במדי הצבא – מדים של חיל הים, דרגות קצונה, וכנפי צניחה וכנפי קומדו ימי. החיל שוחח מעט עם רחמים ואמר לו בהאי לישנא: "רואה אני שקומתך גבוהה וגווך רחב, מקומך אתנו בקומנדו הימי". רחמים לא ידע את נפשו מגאווה אך מיד התעשת ואמר לחייל, יהודה גרינבוים, שמו: 'אבל אין בי דעת ותבונה ומעולם לא ביקרתי בבית הספר ואיך אהיה בקומנדו '?"
"אין לך קל מזה ענה לו איש הקומנדו כל שעליך הוא ללכת לביה"ס "תחכמוני", שם מתקיימים לימודי ערב. תוכל ללמוד במהירות את כל הדרוש ולכשתעמוד בבחינות הגמר אסייע לך להתקבל לקומנדו".
רחמים, ללא היסוס, שמח על ההצלה שנקרתה בדרכו, התייצב כבר באותו היום ב"תחכמוני" וביקש דעה ודעת. תוך שמונה חודשים עמד בבחינות הגמר בהצלחה יתירה, הצלחה - שרבים ראו בה אחד מעשרה ניסים שנעשו לאבותינו.
לאחר חודשים אחדים התייצב בביתו של יהודה גרינבוים וזה סייע בידו. והנה עתה רחמים הכורדי\תרנגולת, קצין בקומנדו".
"נו ..?" שאלנו את אסייג, "ואיך זה נוגע אליך?"
"נוגע ונוגע" אמר אסייג. והמשיך, "לפני שנתיים פגשתי את רחמים ששאל אותי למה אני מסתובב ללא מעש, "למה לא תלך ללמוד ב"תחכמוני" כמו שאני עשיתי?"
"נו ושמעת לקומנדו תרנגולת?" שאל איצקוביץ, שלא יכול היה לשכוח את התרנגולות מהשוק.
"וודאי". ענה אסייג. והוסיף "אם לרחמים הכורדי זה עזר על אחת כמה וכמה שגם לי תהיה תועלת מהלימודים".
"ומתי אתה מתחיל ללמוד?" שאלתי. "הן עוד חודשים אחדים אנחנו צריכים ללכת לצבא!?
"פשיטא היא!". ענה אסייג. "זוכרים ששאלתם אותי למה אני לא יכול לבוא ביום שני?"
"כן זוכרים". ענה לו איצקו. והוסיף "ואני שאלתי אותך אם הולך לישיבת הממשלה עם לוי אשכול?"
"לא זאת אלא אחרת" ענה אסייג. "לא זו בלבד שהתחלתי ללמוד בתחכמוני בערב, אלא עומד אני לסיים בעוד שלשה חודשים לכשתיגמר חופשת בתי הספר".
"יפה, יפה, כל הכבוד !" עניתי לו. "רק אל תגיד שגם אתה רוצה ללכת לקומנדו. הרי גם אתה – כמו רחמים – גבוה וגווך רחב?"
"השתגעת?" שאל אסייג. "שאני אלך לקומנדו הימי ?" לא יקום ולא יהיה !"
"אז לאן תלך?" שאלתי. להיות ג'ובניק במחנה 'שנלר' ?"
לא!" ענה אסייג. "אני הולך רק לשייטת . אם לא, אני לא מתגייס".
"למה הקיצוניות הזו?" שאלתי. "מה רע בגולני, צנחנים שריון. אין הם מכבודך?"
"לא. לא. אין זה עניין של כבוד" ענה אסייג. "אם אני הולך לעשות משהו אז רק את הטוב ביותר!"
על תשובה ניצחת מעין זו לא חשבתי. הערכתי לאסייג הרקיעה שחקים וכבר ראיתי בעיני רוחי את אסייג לבוש במדי ייצוג של חיל הים עם דרגות קומנדר כמו שון קונרי שהיינו בסרט שלו – "גולדפינגר" - "ביומיות" בקולנוע "הבירה". אך עוד חזון למועד. והדרך ארוכה, רבה ומלאת מכשולים.
"ואתה אברם", שאל איצקוביץ, "לאיזה חיל אתה רוצה להתגייס?"
"לא משנה לי" עניתי. "מה שטוב לצבא ולמדינה, יהיה טוב גם לי", חשבתי לעצמי שלוּ סיימתי בצורה נאותה את הלימודים בישיבה, הייתי עתה בעל תעודת רב, ואולי הייתי הולך להיות קצין דת בצבא. אך למאי נפקא מינא. עתה אין זה בידי, ומה שיוחלט יוחלט. ובלבד שאשרת את המדינה.
המשך יבוא.
