כבר ערב

כבר ערב, האופק היה רוגע. הרדיו צרצר דיבורים דיבורים. עצמתי עין לרגע מאחורי דלפק ההשאלה בספרייה. זה היה אחד מאותם אחר צהריים שקטים, כשהמזגן מזמזם ברקע ולא יכולתי להחליט אם זה זמזום דבורה או משט אנפות, כמה קוראים עיינו בעיתונים, ואני אומר לעצמי שאעצום עיניים רק לדקה. כנראה שנרדמתי באמת, כי פתאום שמעתי קול מבוגר אומר: "סליחה, רֶב ספרן, אפשר עזרה?"

הרמתי את הראש וראיתי מולי סבא חביב שהזכיר לי פסח גולדברג מבית הכנסת, דמות עבר. אותו חיוך טוב, אותם לחיים אדמדמות מעט, אותה הליכה נינוחה ואותו מבטא יידישאי פולני שלא היה אפשר לטעות בו ושנעדר זה שנים ממחוזותינו. ביד אחת החזיק ילדה קטנה, אולי בת שלוש, וביד השנייה החזיק תיק עור.

"היכן נמצא אצלכם הספר 'האריה שאהב תות'?" שאל. עיניו החכמות מתמקדות בספרים סביב.

קמתי מיד ממקומי. "בבקשה, בוא איתי," אמרתי.

הלכנו יחד אל מדף ספרי הילדים. הילדה פסעה לידו בשקט, מביטה בכל הספרים בעיניים שמספרות סיפור כי הן רוצות סיפור. שלפתי את הספר והושטתי לו אותו. פניו אורו.

"אם כן, זהו הספר שכתבה הבת שלי," אמר בגאווה. "כן, הבת שלי כתבה אותו."

הילדה הרימה אליו מבט. "באמת, באמת?"

"ודאי יעלוש," השיב. "עוד מעט אימא שלך תבוא לקחת אותנו הביתה, ואני אראה לה שגם כאן מחזיקים את הספר שלה."

הוא התיישב על אחד הכיסאות הסמוכים לפינת הילדים, פתח את הספר והחל לדפדף בו יחד עם נכדתו. אני זוכר שעמדתי שם וחשבתי לעצמי שיש כאן משהו מוזר. הרי ידעתי היטב מי כתבה את הספר.

כעבור רגע נשמע קול נשי מן הכניסה.

"אבא..."

הסתובבתי. אישה התקרבה לעברנו. היה לה שיער שחור קצר ופנים מוכרות מאוד. לקח לי שנייה להבין.

היא ניגשה אל הסבא, הרימה את הילדה בקלילות על זרועה והביטה בספר שבידו. לפתע נעצרה. היא לקחה את הספר, דפדפה בו כמה שניות ואמרה: "רגע... מדוע זה בספר נפרד, הרי זה בקובץ הסיפורים שלי."

הסבא חייך אליה כאילו לא קרה דבר.

האישה הרימה אליו את עיניה. החיוך שלה נעלם.

"אבא," אמרה בשקט.

הוא המשיך להביט בה.

"אבא, אתה חי?"

לרגע נדמה היה שכל הספרייה השתתקה. אפילו המזגן הפסיק לזמזם. הסבא הביט בה במבט מלא חום ואמר בפשטות: "ודאי שאני חי. מה השאלה בכלל?"

האישה המשיכה להביט בו כאילו אינה מאמינה למראה עיניה. "חשבתי שהלכת לבלי שוב," לחשה.

הוא הניח יד על כתפה ועל ראשה של הילדה. "תרצה, אני פה," אמר והניח את הספר "האריה שאהב תות" על הדלפק.

באותו רגע הכל התחיל להיטשטש. המדפים התרחקו, הקולות נבלעו במין ערפל, האותיות שעל כריכת הספר התפזרו מול עיניי. ניסיתי לומר משהו, אבל כבר לא הצלחתי.

ואז פקחתי עיניים.

ישבתי שוב מאחורי דלפק ההשאלה. המזגן זמזם כרגיל. קורא מבוגר עיין בעיתון היומי. ילדה עברה עם ערימת ספרים בדרך למדור הנוער. השעון שעל הקיר הראה שעברו בקושי שתי דקות. מהרדיו הסמוך ממנו נשמעו עד כה דיבורים מצרצרים, נשמע  פתאום השיר: "כבר ערב, האופק אדום ויגע, אתה בוודאי לא שומע, אתה בוודאי לא יודע..."

העברתי את מבטי אל הדלפק, "האריה שאהב תות" נותר עליו, באותו אופן שהאיש עם המבטא המרתק השאיר אותו, פתחתי אותו לרגע ועיינתי בכמה שורות. ואז החזרתי אותו למקומו. כשהספר חזר למדף, הרגשתי געגוע לשני אנשים מיוחדים שמעולם לא פגשתי.