פרק א' - רבי זוכמן
איש תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו, היה רבי מוישה זוכמן, מדייריה הוותיקים של שכונת "מאה שערים" יע"א.
עליו אמרו חכמים "אין תפילתו של צדיק חוזרת ריקם" ועוד אמרו עליו חכמים "אמר מי שאמר והיה העולם אלמלי בראתי את העולם בשביל זוכמן עבדי בלבד דייני".
בטרם תזרח השמש, בעוד כוכב ברקאי מאיר, היה קם ממיטתו, נוטל ידיו לסירוגין ג' פעמים ושם פעמיו אל בית הכנסת הגדול שבפאתי ה"שטיבעלעך". בידו האחת לקח את טליתו ותפיליו, ובידו השנייה מגבת. בכניסה ל"שטיבעלעך", שָכָן מקווה גברים, לשם פנה רבי זוכמן, כדי להיטהר מרוח הרעה של הלילה ומהידיים שנזדהמו בהיותן עסקניות. ירד וטבל, עלה ונסתפג. בבחינת היכון לקראת אלוהיך ישראל. מעולם לא הקדים איש אותו בבית הכנסת, אף לא הגבאי.
מה נהדר היה מראהו של רבי זוכמן בכניסתו אל ההיכל לתפילת השחרית. דומה היה לכהן גדול בכניסתו אל הקודש. זקנו הארוך, שירד לו על פי מידותיו, שיווה לו הוד והדר שאין למעלה הימנו. תחילה פתח בברכות השחר. אין ברכה דומה לחברתה ואין ניגונה של זו דומה לזו. וכבר נתעטף בטליתו ותפיליו והתפלל את תפילת השחרית בנגינה ובשמחה וחיתך את מילותיו כמונה מעות של זהב. וכשעמד בתפילת העמידה עשה אותה תפילת רחמים, כעבד לפני רבו. בכפיפת ראש והכנעת הלב.
כך עשה בתפילת המנחה עת שב מעבודתו, כעגלון "בַּעלֶעגוּלֶע". מסיע מכאן לשם ומשם לכאן את עגלתו העמוסה: פעמים בסיד בנאים, פעמים בנפט לתנורים, ובימות הקיץ הלוהטים - עוד טרם נראו בארץ ה"פריג'דרים - מוכר היה קרח עבור המקררים.
נוטל היה את ידיו, ומתפלל בדבקות כפי שרק הוא ידע כפי שלמד מהפסוק "ויהי בעלות המנחה" עם אליהו במלחמתו בעובדי הבעל. דומה שרבי זוכמן עמד ממש ליד אליהו הנביא וקרא בקול ניחר בתחינה ובתחנונים את התפילה החשובה שידועה בפי כל "שעת רצון".
ועל תפילת הערבית אין הכברת המילים תעיד על חשיבותה של תפילה זו. אעפ"י שאמרו חכמים "תפילת ערבית רשות", רבי זוכמן הפכה לתפילת חובה שאין למעלה הימנה. תפילה - המכינה את האדם אל שינת הלילה ומסירה את כל המזיקין ומרעין בישין אחרים. מעולם לא החסיר אף לא תפילת אחת.
רבי מוישה זוכמן ראה שכר בעמלו ופרנסתו הייתה ברווח ולא בצמצום. בנחת ולא בצער.
אך אין הצר שווה בנזק המלך. רבי מוישה זוכמן , אומנם, היה בעל בעמיו, אולם מאז שנישא ברוב פאר והדר לרעייתו, רגינה, זה למעלה מעשר שנים, לא נפקדו בפרי בטן.
בכל ערב לפני עלותו לחלוק את יצועו עם רעייתו, היה אומר בדמעות שליש את ה"יהי רצון המיוחד ובעל הסגולה לבנים זכרים, זרע של קיימא". אך לא נסתייע בעדו ובעד אשתו.
ביום השבת לאחר הסעודה, יוצא היה עם רגינה לראות בבנות הארץ, אחדות כריסן בין שיניהן, אחדות עוללן על דדיהן, ורק רגינה ומוישה זוכמן היו מהלכים כאילו מתו ועברו מן העולם, ותפילתו, כך חשב, אינה מתקבלת בשמים. מעולם לא התריס כלפי שמייא. ותמיד תלה הדבר בחטאיו הוא.
לכשנזדמנה ברית מילה, נהוג היה לקיימה בבית הכנסת - שבו התפלל - בסיומה של תפילת השחר. רבי זוכמן, אעפ"י שמיהר לעבודתו, נשאר תמיד לברית המילה, שמא יאיר מזלו. אולי ייבנה גם הוא מנוכחותו של בעל הברית – אליהו הנביא.
כדבר שבשגרה, בכל עת שהיו מביאים את הרך הנולד להימול, נאנח היה רבי זוכמן אנחה גדולה ומרה שאיש לא ידע את פשרה, עד ששכנו לספסל התפילה, ר' מנדל, אזר אומץ ושאל את רבי זוכמן: "יואיל מר לפרש את סיבת אנחתו, והרי מצווה גדולה היא ברית-המילה, ומדוע תיאנח?"
השיב לו רבי זוכמן: "ואיך לא איאנח ואצטער? הן ימיי עוברים עליי ואיני רואה מי יירשני?" "יודע אתה", המשיך רבי זוכמן, "מימיי לא החסרתי תפילה, ולא דילגתי על ברכת המזון, ובכל פנאי שיש לי, לומד אני חומש עם מעט רש"י כפי שידיעתי משגת. ושומר אני על המצוות קלה כבחמורה, ואיך לא איאנח! וכי רשע אני? הן אף הרשעים שברשעים זוכים לפרי בטן?"
"נו.. טוב שאתה מספר" ענה ר' מנדל. "כבר כתוב 'דאגה בלב איש ישיחנה', ועוד כתוב 'ותשועה ברוב יועץ' " אמר ר' מנדל. "הנה עצתי לך. הן יודע אתה שרבה של ירושלים תובב"א יודע נסתרות ורזי רזים, ויש אומרים שאף שיחות עם המלאכים יודע הוא. דומני שאם תביע את רצונך להיוועד עמו יוכל הדבר להיעשות בנקל. אפשר שיתפלל בעדך, ותפילתו של צדיק זה מעולם לא הושבה ריקם".
"לא, לא". אמר רבי זוכמן. "איני רוצה לפגוש ברב הקדוש. מכיר הוא אותי. אין אני רוצה שיחשבני לקטן-אמונה עד שאני נזקק לתפילתו. כבר נאמר 'אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה'. יודע אני כי בשֶלִי הרעה הזו, ואין לך מעלה גדולה מתפילתו של החולה על עצמו. 'ותשועת השם כהרף עין'. רק שהרף עין זה", הוסיף רבי זוכמן "נמשך למעלה מעשר שנים".
"נאה דרשת" אמר ר' מנדל. "אם דואג אתה מפני רבנו הקדוש שמכירך, שמא תיאות להיפגש עם הרבי החדש בבני ברק. שזה עתה בא לארצנו הקדושה מהעיר פראג, עירו של המהר"ל".
"אומרים עליו, על האדמו"ר החדש", אמר ר מנדל, "שהוא מרפא חולים, פוקד עקרות, ואף בענייני פרנסה יש לו שיג ושיח עם קודשא בריך הוא. הנה יש לי מכר המצוי בחצרות הרבנים בבני ברק, ואפשר שנוכל להיוועד עם האדמו"ר הגדול עושה הנפלאות".
"וכמה מצלצלין דורש אתה עבור תיווך זה?" שאל רבי זוכמן את ר' מנדל.
"אף לא פרוטה שחוקה". אמר ר' מנדל, והוסיף. "רואה אני את פניך כראות פני מלאך ה'. די לי בכך שצערך גדול, ואין בידי להוסיף לך כאב כיס על מכאוב הלב".
"ואף על פי כן", אמר רבי זוכמן. "הן טורח אתה טרחה יתירה, וזמנך הרי יקר גם לך, וודאי תיאות לקבל דבר מה!"
"לא ולא". אמר ר' מנדל. "אין חפצי בממון. חפץ אני במצוות. ואם מתעקש אתה לתת לי דבר מה, תקע לידי שכל שאבקש תיתן לי לאחר שייוולד לך בנך הבכור".
"ומהי בקשתך?" שאל רבי זוכמן.
"בקשתי היא להיות סנדק בברית המילה". אמר ר' מנדל.
"אין בכך כלום". אמר רבי זוכמן. "הרי אתה סנדק לבני שייוולד לי כעת חיה לשנה הבאה".
המשך יבוא
