ידידיה

את ידידיה הכרתי במלחמת יום הכיפורים.

את הגדוד והחטיבה לא הכרתי קודם.

רק שלוש שנים אחרי שהשתחררתי מסדיר הצליחו לאתר אותי, כשאני משרת כטכנאי/שרטט ב-מקש"ר, ולהחזיר אותי לשירות כטכנאי צריח בשריון.

במוצאי יום כיפור הגענו, בהסעות "אגד", ל"שדה תימן".

הייתי כבר נשוי, עם ילד, סטודנט מתחיל ב"טכניון".

מיד תודרכתי לעבר גדוד שריון 410, השייך לחטיבה 600.

אני שובצתי לפלוגה "מ", לזחל"ם הפתוח של החולייה הטכנית הפלוגתית.

לא הכרתי שם איש.

כל אנשי החטיבה ערכו כמה חודשים קודם לכן את אימוני הקמת החטיבה, באימונים בנגב.

בכל מקרה, כל החטיבה נעה דרומה.

נענו בעקבות זחלי הטנקים עד לקרבת תעלת סואץ, הזכורה לי מהשהות לאורכה במלחמת ההתשה.

בערב אחד, לאחר כמה ימי לחימה וכתישה נחרצת של הגדוד והחטיבה, סודרו למרגלות התל כעשרים גוויות של לוחמים מכוסי שמיכות.

כולל כמה מהצנחנים שגם הם השתתפו בקרב על "החווה הסינית".

המצב היה כלאחר ייאוש.

ניסו לארגן את שאריות הטנקים לכוח, וחיפשו בנרות מפקדי טנק.

צביקה, אחד ממפקדי הטנקים, בחור גברי וחייכן - לא להאמין למראה עיניי - סירב ומירר בבכי היסטרי.

ואז הגיע ידידיה.

וללא מילה, עלה על הטנק ששרד כמה מט"קים שנהרגו בלחימה קודמת.

כשבדקתי קודם לכן את כשרות הצריח ללחימה, לא יכולתי להתעלם מחלקי קרקפת ושיער דבוק לצריחון המפקד.

כשחזרה היחידה הקטנה, שוב ארגנו צוותים.

ושוב ידידיה עלה על הטנק ויצא לקרב.

אני זוכר עד היום שעל פניו היה נסוך מין חיוך נכלם.

לא הכי מרוצה בעולם.

ידידיה שרד את כל הקרבות בהמשך, עד שהגענו לצד המערבי של התעלה ולהסכמי השלום.

ידידיה לא קיבל שום צל"ש.

הוא המשיך את לימודיו במדרשת כפר-הרא"ה, לשרת בנאמנות במילואים, נישא והקים משפחה.

די התחברתי אליו.

היה מנסה להכניס בי דברי תורה, אגב שיחות שהיו בינינו.

מעולם לא נגעתי בשיחות אלו בגבורתו השקטה.

מעולם לא אמרתי לו שהוא בעיניי גיבור אמיתי.

אגב, בזחל"ם הטכני שלנו נמצא גם מכונאי בשם חיים.

לא הכרתי אותו קודם לכן.

לעולם לא אשכח שבתקופת המלחמה הוא לא התרחץ אפילו פעם אחת.

פניו היו מכוסות אבק שחור ושאריות גריז.

על ראשו קסדת פלדה שלא משה מראשו.

זה היה נראה מוזר.

לא הניח לעצמו להירגע לשנייה.

כאילו ידע.

הקרבות העזים נמשכו כשבועיים.

עד שביום הפסקת האש, ממש לקראתה, כשהערב ירד, נשלח טיל עצום לעבר גשר הגלילים, שם הגדוד שלנו התמקם לאחר שהניח את הגשר על פני המים.

אנחנו, חשופים מכל מגן מעל, הצטופפנו בזחל"ם וחיכינו.

רק חיים קפץ ורץ לעבר מחסה דמיוני בגבעות.

הטיל הנורא נפל לידנו.

הזחל"ם התמלא רסיסים ואבק.

בבוקר נמצאו בבור הענק שמונה גופות.

ביניהן של חיים.

העלאת הזיכרונות כאן היא לזכרו של סמל חיים וולף שנפל ביום 22.10.1973 .