חלק א – גוש קטיף קיץ 2005
1 – אותה צמה
היא צעדה אוחזת בידו של ילד קטן שחור תלתלים. צמתה העבותה נחה בגאון על גבה.
צמה חומה שזורה בפסים בהירים כאילו היו אלו חוטי זהב השזורים בשערה. זקופה כתומר, הליכתה גאה, רוכנת מדי פעם לעבר הילד, מלטפת את ראשו קלות וממשיכה בהליכתה. דמותה הציורית, הדקלים והרוח הקלה מהים גרמו להרגשת שלווה ורוגע.
צביקה לא הספיק לראות את פניה, אבל אופן צעידתה והצמה הנפלאה משכו את תשומת לבו. לבושה בחצאית ארוכה, סנדלי שורש, חולצה עליונה לבנה רפויה שמדי פעם הרוח הצמידה אותה לחמוקיה. תלתלי שיער מורדים שברחו מתוך צמתה הקלועה התנפנפו ברוח. לפתע רצה אחריה נערה גוצה קוראת בשמה:
"יפעת! חכי רגע!"
יפעת הסבה פניה לעבר חברתה וצביקה נדהם מיופייה. נראתה כבת שמונה עשרה, עיני שקד גדולות, פה קטן וחיוך נפלא על שפתיה. עורה לבן וסומק קל בלחייה.
מזמן לא ראיתי נערה כל כך יפה, חשב לעצמו והמשיך לעקוב אחר שתי החברות. הן נעמדו והחלו לשוחח ביניהן. חברתה הנמוכה ממנה בהרבה,שערה אסוף בקוקו, שוחחה עם יפעת.
איציק, חברו ליחידה שעמד לידו, חייך ואמר:
"תפסיק ללטוש עיניים. זו הבחורה היפה ביותר בנוה-דקלים. יפעת סער היא בת למשפחה דתית. תרד מזה", גיחך.
שני אנשי מג'ב, צביקה ואיציק, עמדו ועשנו סיגריה באוויר הצלול. צביקה הצטרף ליחידה רק אמש ככוח עזר לקראת הפינוי. הוא שמח מאוד לפגוש באיציק אתו עבר קורס קצינים.
"אהלן צביקה, מה נשמע אצלך? מזמן לא התראינו. מה חדש?" שאל כשהוא טופח על שכמו.
"מצוין", חייך אליו צביקה "בעצם יש חדש. נולד לי בן מקסים לפני חמישה חודשים".
"הצלחת, אה? ומה שמו?" המשיך איציק לשאול כשהוא מקנח את אפו.
"שמו אופיר והוא מתוק שפשוט אני מרגיש כאב בלב כל פעם שאני נזכר בו", ענה לו צביקה מהורהר.
"ומה עם רחלי?"
"העניינים קצת יגעים. כל ההיעדרויות הרבות מהבית לא מוסיפות למערך היחסים שלנו", נאנח צביקה. "תעזוב. בוא תסביר לי מה הולך פה. אני מבין שזה יישוב קהילתי-דתי".
"כן, היישוב נוסד ב-1983 על דיונות חול יפהפיות הצופות על הים. זה היישוב הגדול בין יישובי הגוש ומהווה למעשה מרכז", הסביר לו איציק.
"אין פלא שהיישוב נקרא נווה-דקלים עם כל הדקלים שמפוזרים בכל היישוב", התפעל צביקה.
"בוא נעשה סיבוב ביישוב ואסביר לך כמה דברים", הציע איציק כשהוא מועך את בדל הסיגריה ברגלו.
"חכה עוד רגע", ביקש צביקה שלא יכול היה להסיר עיניו מיפעת.
עומד מרחוק, מנסה לבלוע את דמותה, מקשיב לצחוקה המתגלגל, ער לכל תנועה של גופה.
לפתע הרימה יפעת את עיניה, מתנתקת מהשיחה עם חברתה, כאילו הרגישה בזוג העיניים הבורקות הנעוצות בה ומנסות לבלוע דמותה. עיניהם נפגשו לכמה שניות. הוא ניסה לתפוס את מבטה ולהחזיק בו כאילו היו רק שניהם בעולם. יפעת השפילה עיניה בצנעה, כפי שהורגלה, אבל לבה פרפר בתוכה.
איזה בחור יפה, חשבה לעצמה. איזו עמידה בטוחה. גבוה, שחרחר, חולצת הטריקו עם סמל מגב עליה הבליטה את גופו החסון והשרירי. מבטו החודר שסקר אותה, קצה החיוך בפיו המלא והסיגריה שהחזיק בידו, נחקקו במוחה. ניערה את ראשה מבלי משים, כאילו מנסה לגרש זבוב טורדני.
"יפעת, את לא שומעת? מה קורה לך!" נזפה בה מרים קלות.
היא התעוררה משרעפיה, חייכה למרים ואמרה:
"סליחה, פשוט לא הקשבתי. מה שאלת?"
"האם את באה לפעולה היום?" חזרה מרים על שאלתה.
"בעזרת השם, אבוא. איך אפשר להחמיץ את הפעולה בתנועה. בוודאי ידברו היום על בעיית ההתנתקות. מה יהיה?" שאלה ומחשבתה חזרה שוב לאותו מגבניק העומד לא רחוק ואינו מסיר מבטו ממנה.
"אסור לוותר. אין להחזיר אף שעל אדמה מאדמת הקודש. לא תחזור פרשת ימית שנית. כרגע הם מסתובבים פה וסוקרים את היישוב. לדעתי היה צריך לאסור עליהם בכלל את הכניסה ליישוב", ענתה מרים בכעס.
"לא צריך להיות כל כך חדורי שנאה. הרי הם אחינו, בשר מבשרנו. זה עצוב מאוד שחיילים יהודים נשלחים לפנות את אחיהם מביתם, אבל זה עדיין לא עושה אותם לשונאי ישראל או אוכלי אדם", ניסתה יפעת לרכך במקצת את תגובתה הקשה של מרים.
"אני מאוד מתפלאת עליך, יפעת. את באה ממשפחה מהוותיקות ביישוב, משפחה דתית מכובדת ואת מסנגרת על פעולת הממשלה השמאלנית, האכזרית והמתנכרת הזו?"
"לא דברתי על החלטת הממשלה. אני מאוד כועסת וכאובה על החלטת הממשלה לפנות את תושבי גוש קטיף וכמובן אינני מסכימה אתם. אבל, מה אשמים אותם חיילים ושוטרים שנשלחו לבצע את הפקודה? את חושבת שביניהם כולם מסכימים עם ההחלטה הזו? אני בטוחה שישנם לא מעט שהיו רוצים להיות עכשיו במקום אחר ולא לפנות את אחיהם מבתיהם. וכי איזו ברירה יש להם? הם חייבים לציית לפקודת המפקדים שלהם".
"אני ממש לא מסכימה אתך. הם יכולים לסרב לבצע את הפקודות", המשיכה מרים כשכעסה מתגבר וקולה עולה.
"האם את היית מסרבת להוראה שהייתה נותנת לך הרבנית או אפילו אמך?" הקשתה יפעת.
"איך את יכולה להשוות בכלל בין הדברים?" רגזה מרים.
"אני בהחלט יכולה להשוות בין המצבים. לא הייתי יכולה לסרב להוראה של אמי או אבי ובוודאי לא להוראה של הרבנית מלכה", סיכמה יפעת.
"אם נותנים הוראה הנוגדת את מצפונך, עליך לסרב פקודה", התעקשה מרים.
"מה תעשי אם הרבנית מלכה תאמר לך למשל לאכול טריפה?" הקשתה יפעת.
"השתגעת! איך עולה בדעתך שהרבנית הצדקת מלכה תאמר בכלל דבר כזה?" נדהמה מרים.
"מה את כל כך נדהמת? אולי יש גם כמה חיילים שנדהמו מהחלטת הממשלה לפנות יהודים מבתיהם? אולי זה מזכיר לחלק מהם גירושים אחרים שעברו הוריהם בגלות? את לא יכולה לדעת מה עבר כל אחד ואילו דברים נחרטו עמוק בלבו. אם החיילים לא יבצעו פקודות הניתנות להם, מחר עלולים להיהרג הרבה חיילים צעירים", הסבירה יפעת כשהיא מנסה לרסן את התפרצותה וזעמה של חברתה.
"אי אפשר להשוות בין הדברים", התעקשה מרים, "את משווה מצוות דת להחלטות ממשלה?"
"נניח שאחד החיילים או המפקדים יסרב למלא פקודה שניתנה לו. כולם יוצאים למארב. הם מוקפים והפקודה היא לפתוח בירי. תארי לך שהוא באמת יסרב לפקודה באותו רגע וע"י כך הוא יסכן את חייהם של כל הפיקודים שלו. את יודעת כמה חיילים עלולים להיהרג?" התרגשה יפעת. "סליחה מרים, עלי ללכת כי אימא תדאג לנו", סיימה את השיחה הקשה.
צביקה שמע את שתי החברות משוחחות ועקב אחרי שפת הגוף שלהן. ראה איך חברתה של יפעת כועסת ומתווכחת. היה רוצה להיות זבוב העף בסביבת ראשן, מקשיב לשיחתן, ואולי יותר טוב, להיות זבוב שיוכל לנחות על צמתה השחורה והעבותה של אותה יפהפייה, יפעת.
לפתע הבחין שיפעת כבר נפרדה מחברתה, אחזה ביד הילד המתולתל והמשיכה בדרכה באותה הליכה אצילית. היא צועדת, השמש מפזזת בשערותיה השחורות כפחם ושוב היא רוכנת ומלטפת את ראש הילד.
כמה אני מקנא באותו פעוט חמוד, חשב צביקה לעצמו. באיזו עדינות היא מעבירה את ידה בשערו וכמה אהבה מועברת בתנועתה זו.
היא התרחקה. עוד רגע תגיע לעיקול הכביש ותעלם מעיניו.
"אתה בא?" שאל איציק.
"שנייה...", רטן צביקה.
היא פנתה בעיקול הדרך, עוד כמה שניות והיא נעלמה מעיניו מאחורי הערבה הבוכייה.
"מה הבניין הזה ממנו יצאה יפעת עם הילד הקטן?" שאל צביקה.
"זה גן הילדים. כל יום היא לוקחת את אחיה הקטן מהגן", הסביר לו איציק.
צביקה הרים את עיניו מאותה נקודה, מתחת לערבה הבוכייה, שם נעלמה לה יפעת כאילו נמוגה בעשן. סקר במבטו את הרחוב המשתרע לפניו, את הבתים החד-קומתיים עם גגות הרעפים האדומים. גינות הנוי המטופחות ועצי הפרי. הדשאים היוו ניגוד גמור לכל הסביבה החולית והשוממה שהקיפה את היישוב. כך נראו הדברים לפני שהתושבים עלו על הקרקע, הם השקו וטיפחו כל פינה ויצרו גן עדן עלי אדמות. הדשאים הירוקים, הפרחים בגווני האדום, הפוקסיה והצהוב היוו מראה רענן לעין. חלק מכניסות הבתים, היו סככות עמוסות בגפנים כשאשכולות גדולים של ענבים, ירוקים ושחורים, היו תלויים כאילו על בלימה, מחכים ליד שתקטוף אותם ולפה שיטעם את טעמם המתוק והעסיסי. הדבורים זמזמו מסביב, יונקות מצוף הענבים. בבתים אחרים פרחה לה הבוגונביליה על סככות הכניסה. לעתים ורודה, בבתים אחרים סגולה, צבע נפלא של אדום יין עמוק, ומדי פעם נתקלה העין בפריחה לבנה צצה פה ושם. בחצרות גדלו עצי פרי מכל הסוגים ובכמה מהחצרות אף היו ברכות שחיה שם שכשכו ילדים. צחוקם וצעקותיהם נשמעו למרחוק בתוך השקט.
לא הייתי מתנגד לגור בבית כזה, חשב לעצמו צביקה. אינני מקנא בהם על מה שהם נאלצים לנטוש מאחריהם. כמה עמל השקיעו בבניית בתיהם ובטיפוח אותן חצרות וגינות נפלאות. איפה יוכלו למצוא איכות חיים כזו?
הם החלו ללכת לכיוון מרכז היישוב. איציק הסביר לצביקה איך נווה דקלים משמש מרכז תרבותי וחינוכי לכל הגוש. בתי הספר, האולפנא ומוסדות חינוך נוספים היו מרוכזים במרכז היישוב. מעונות, ישיבות הסדר, ישיבה גבוהה, בית חב"ד ומדרשה לבנות. בנין ישיבת ההסדר בלט למרחוק. המבנה המרכזי בישיבה, המעוצב בצורת מגן דוד דו ממדי, ביטא התרסה מסוימת. היתה זו ישיבה שנבנתה אחרי פינוי ימית. בתכנונה המיוחד הושקעה מחשבה ליצור אפקט של חוזק ויציבות. גם פנים הישיבה תוכנן בצורת מגיני דוד. על רקע קיר הישיבה המופנה לכיוון ירושלים ניצב ארון קודש עשוי מפרספקס שקוף ומוקף "להבות" פלסטיק לוהטות.
"זה המתנ"ס והספרייה העירונית. פה יש מרכז מסחרי נחמד. הבניין הזה הוא המועצה האזורית ולא רחוק שרותי הבריאות", הסביר לו איציק כשהוא מורה בידו לעבר כל בנין ומלווה הכל בהסברים. "יש להם תחנת מכבי אש, משטרה ואזור תעשיה מפותח".
"תראה את כל הדקלים שליד מרכז הפיס", התפעל צביקה. מיד חלפה בו המחשבה שהליכתה של יפעת דומה לזקיפותם של הדקלים ביישוב. אולי למדה מהם ללכת כל כך זקופה וגאה.
"מה עם תנועות נוער במקום?" התעניין צביקה.
"יש שתי תנועות נוער, בני עקיבא ואריאל והפעילות מקיפה מאות בני נוער", המשיך איציק והם צעדו הלאה.
צביקה הצית סיגריה נוספת, נשף את העשן כלפי מעלה.
"מה חתך האוכלוסייה במקום?" שאל.
"בישוב מתגוררות כ-500 משפחות והאוכלוסיה מאוד מגוונת. יש עולים מבני המנשה, קבוצת עולים מצרפת והרבה ילידי הארץ. יש בתי כנסת לאשכנזים ולספרדים".
"אני שמח שאתה מעדכן אותי בכל. רק אתמול בלילה הגעתי ואני לא יודע בדיוק מה קורה כאן", הסביר לו צביקה.
"זו הסיבה שהצעתי לך לבוא לסיבוב היכרות. התכוונתי להיכרות המקום ולא להיכרות עם בנות המקום", סנט בו איציק כשהוא מחייך מאוזן לאוזן. הוא היה נמוך מצביקה גבה הקומה, קצת עגלגל. עורו נראה חום עם גוון כלשהו של אדום. ברור היה לצביקה שהוא נחשף לאחרונה במשך ימים רבים לשמש הקופחת. היה לו חיוך שובבי. מדיו היו נקיים, מגוהצים, ונראה היה שהוא לובש אותם בגאווה רבה. סמל מגב התנוסס על מדיו. הנשק שנשא על כתפו היה נקי ומבריק.
הם המשיכו בסיור.
אנשים זרקו לעברם מבטים עוינים. רוב התושבים החליטו להילחם ולא לעזוב את המקום.
נפוצו שמועות שיש כמה משפחות שכבר החלו בגישושים לפינוי והדבר עורר זעם בקרב התושבים.
"לא כל כך נעים להסתובב פה ולראות את כל המבטים העוינים מסביבך", נאנח איציק.
"זה ברור. האם אתה היית מרוצה אם היו באים חיילים לזרוק אותך מביתך שבנית במו ידיך, להרוס את גינות הנוי היפות, להרוס לך את החממות ולנתק אותך מהשלווה הנפלאה שפה? במידה מסוימת אני מתקנא בהם על פינת החמד שלהם. תראה את הים הכחול, את דיונות החול הנפלאות, תנשום את האוויר הצח ותבין את כעסם", סיכם צביקה.
"מצד אחד אני מבין אותם, אבל תראה את כל החושות והבתים של הרצועה. אני בטוח שהם לא נהנים מהפריחה והשגשוג שהם רואים פה. אתה יודע שבמהלך האינתיפאדה היישוב ספג את כמות פצצות המרגמה הגדולה ביותר? כנראה אלפים. אחת הפצצות גרמה לאסון במקום. נהרגה פה אחת התושבות הוותיקות והאהובות ביישוב", הסביר איציק כשעיניו מתמלאות עצבות.
"אנחנו חייבים להתנתק מהם. אולי זה ירגיע את המצב", הרהר צביקה בקול רם.
"אני ממש לא מאמין שיהיה שינוי במצב", המשיך איציק "הם ימשיכו להמטיר עלינו את הקאסמים שלהם וכך רק יוכלו להתקרב ולפגוע גם באשקלון".
"אבל אם לא מנסים לא יודעים", ניסה צביקה לשכנע את איציק "אנחנו עלולים לפספס הזדמנות כלשהי. העם כבר עייף מכל המלחמות. אי אפשר לתכנן כלום".
"בתל-אביב לא מרגישים בשום מתח. החיים שם ממשיכים כרגיל. מקשיבים מדי פעם לחדשות והכל עובר על ידם ולא גורם להתרגשות כלשהי".
"זה מזכיר לי שכשהיו הפגזות על קריית-שמונה וכולם ישבו במקלטים עם הילדים המבוהלים, החיים בשאר הארץ נמשכו כאילו כלום לא קורה", המשיך איציק בשיחתם.
"אנחנו עם שיודע להתלכד רק בעת אסון רציני. כולם התרגלו שכשיש משהו בגבול – הם יכולים להמשיך את חייהם כרגיל. אפילו אם נחזור לשנת 1948 ונבדוק את שירי התקופה והסיפורים של פעם, נראה שהיו טענות רבות לאותם תושבים שישבו בבתי קפה בתל-אביב ואילו אחרים הקריבו נפשם להקמת המדינה", אישר צביקה.
שוב ראה בעיני רוחו את יפעת. הוא לא יכול היה להפסיק להיזכר בה ולראות אותה. ניסה לחזור לנושא שיחתו עם איציק.
"זה נכון שאנחנו פה למלא את החלטת הממשלה, אבל ברור שגם לנו יש רגשות ודעות וזה לגיטימי בהחלט. הייתי מעדיף לא לעמוד פה עכשיו ולבצע את המוטל עלינו", נאנח צביקה.
"טוב, אז בוא נחליף נושא. ספר לי עוד על עצמך", ביקש איציק כשהוא מניח ידו על כתפי חברו.
"מה יש לספר? " ענה צביקה כשעדיין אינו מצליח להתנתק ממראה יפעת והצמה.
"אל תקמץ במילים! ספר קצת. אף פעם לא סיפרת לי איך בכלל פגשת את רחלי", המשיך להמטיר את שאלותיו.
"רחלי ואני נפגשנו אצל חברים, מצאנו חן אחד בעיני השני והתחלנו לצאת. היא היתה אחות בבית החולים בילינסון. אחרי שנתיים של מגורים משותפים, רצינו ילד והחלטנו להתחתן",סיכם צביקה בקיצור.
"איך היא נראית רחל שלך", שאל איציק בסקרנות. "דומה ליפעת?" גיחך ודחף את מרפקו בצלעותיו של צביקה.
קצת נבוך, ענה לו צביקה:
"לגמרי לא דומה. רחלי קצוצת שיער, שחרחורת, מלאה במקומות הנכונים. יש לנו הרבה דברים משותפים. אוהבים אותן הצגות, מטיילים הרבה בארץ, כמובן כשזה מתאפשר לי, יוצאים עם חברים, הולכים למסעדות".
"מדוע הדברים נשמעים לא מלהיבים במיוחד?" הסתכל איציק לתוך עיני צביקה בשאלה.
"מה שמלהיב במיוחד זה שיש לנו בן מתוק, אופיר, שאני פשוט מת עליו", חייך צביקה חיוך רחב.
"מה אתה אומר! הספקת הרבה, אתה נראה לי צעיר להיות אבא".
"נכון שהתחתנתי די צעיר, אבל אני כיום כבר בן עשרים ושבע. רחלי התקשתה קצת להיכנס להריון ואופיר נולד רק שלוש שנים אחרי נישואינו. הוא כזה מתוק, שאני בטוח שאין עוד ילד מתוק כמוהו!" אמר בגאווה.
"למי הוא דומה?" צחק איציק מהתלהבותו של צביקה.
"הוא דומה לרחלי, רק העיניים שלי. אני פשוט משתגע אחריו. כשאני בא הביתה הוא מחייך אלי וזורק עצמו מהידיים של רחלי לכיוון שלי. אין לך מושג כמה זה נפלא. אני מחבק אותו אל לבי, מריח את ריחו הנפלא, מנשק את פלומת ראשו ומאושר כמה שרק אפשר להיות מאושר. באותו רגע אני שוכח מבעיות היום יום, מהמפקד שעלה לי על העצבים, ממלחמות הקידום ביחידה, פשוט עובר לעולם נפלא שרק אפשר לחייך בו".
הסלולארי של איציק צלצל. היתה זו הזדמנות נוספת לצביקה להיזכר במראה של יפעת ולשקוע בהרהורים.
כדאי שתוציא לך אותה מהראש, חשב לעצמו. אתה יכול רק להסתבך. זו לא עוד בחורה מהצד.
"צביקה", העיר אותו איציק מהרהוריו "המפקד רוצה לראות אותך. בוא נחזור למחנה".
"ספר לי בינתיים על הקורה ביחידה. איך המפקד?" ביקש צביקה כשהם צועדים במרץ חזרה למחנה הארעי שהוקם עבורם מחוץ לנווה-דקלים.
"המפקד שלנו הוא בחור "על הכיפק". אמנם הוא דורש הרבה וגם קפדן, אבל אחרת אי אפשר להחזיק יחידה כזו מאורגנת ומלוכדת כמו שהוא מצליח להחזיק. כולם אוהבים אותו. מה שטוב אצלו זה שהוא מאוד אנושי. פתוח ומבין בעיות אישיות ועוזר במה שאפשר".
"איך היחסים שלו עם התושבים?" התעניין צביקה .
"הם מאוד מכבדים אותו מאחר והוא מכבד אותם ומקשיב להם ולכל אשר מעיק על לבם. אם יש צורך בעזרה – הוא אפילו שולח אותנו לעזור למשפחות", הסביר איציק בגאווה מסוימת.
"זה מאוד חשוב שהוא פיתח יחסים כה טובים עם התושבים. אני מקווה שהדבר יעזור בבוא היום".
הם יצאו את שער היישוב ופנו למחנה האוהלים שמעבר לגבעות החול.
האוהלים היו פרושים על שטח נרחב. כמה אוהלים גדולים שימשו כחדר אוכל ומרפאה.
אוהל המפקד בלט בשטח ולידו עוד שני אוהלי מטה.
השירותים הוקמו במורד הגבעה הפונה לים.
צביקה ואיציק נכנסו בשער המחנה.
כל הזכויות שמורות לאודיה בנד©
