קולע הסלים פרק א
כבר בכניסה לשוק מחנה יהודה (מחנה יודה במלעיל), שבמרכזה של העיר ירושלים, ניכר סוג של מעבר מחול לקודש. מהכביש הסואן ופיח האוטובוסים, אל הריחות המיוחדים – ריחות שרק במחנה יהודה ניתן להריחם.
אין דין שוק מחנה יהודה כדין שווקים אחרים. בשוק שכל אבטיח מלמליאן ורק הליכוד יכול, דומה שריחותיו רק משתבחים עם הזמן. ריח הדגים מיתמר אל על יחד עם ריחה של מאפיית הפיתות הסמוכה של 'יַלַלהּ רק היום חמש בעשר, והכל בד"ץ' ובין דוכן לדוכן יושב בטלן כרסתן.
כי כך דרכם של בעלי הבסטות - כריסם בין שיניהם כעוּבָּרָה על האֳבְנַיִים..
בין סמטאות השוק מעבר לדלת הפלדה הכחולה בואכה חנות התבלינים, שקט גמור. רק קול שירה בסגנון עיראקי, עם מַקַמִים כדת וכדין, עולה מבעד לדלת הפלדה הכחולה.
זהו קולו של עזיז (עזרא) - קולע הסלים הידוע.
הוא קולע בכל מצב על כל המגרש מחצי מרחק וגם מהפינה. לא, לא. אין הוא משחק כדורסל בהפועל ("יש לי אהבה והיא תנצח"), הוא קולע סלי קניה. סלים מסוגים שונים. משולשים ורבועים ואף עגולים.
אחת לכמה רגעים משתתק קולו. הכל יודעים – עוד סל מוצא את דרכו אל המדף שבחנות בעלת דלת הפלדה הכחולה. ולאחר הפסקה קלה של תה עם נענע וכעכים עם זעתר מתחדשת זִמְרָתוֹ של עזיז, לאמור: עוד חבל יהפוך לסל.
החנות מתמלאת עד אפס מקום, אך באין קונים לסלים ובאין פרנסה, יורד היה עזיז ליפו העתיקה, שם הוא קולע רשתות דיג. שם הוא מוצא מעט פרנסה. לאחר יומיים שב הוא לשוק מחנה יהודה ומתחיל במחזור נוסף של קליעת סלים ושירים. כי אין דין שוק מחנה יהודה כדין כל השווקים. כי רק במחנה יהודה קולעים סלים בלי לעלות למגרש.
שמואל החריף
במחנה יהודה, כך מספרים, התרחשו ניסים ונפלאות, גם לקונים ובעיקר לרוכלים. שפרנסתם הייתה מצויה בדוחק.
סיפור נפלאות אחד, היה על מוכר התבלינים "שמואל החריף" שהיה לו דוכן קטן לתבלינים, וכל גודלו של הדוכן לא עלה על שני מטרים על מטר אחד. שם משפחתו לא היה חריף, אלא סבַח.
דומה היה שאיש אינו עוצר ליד דוכנו ורק ביום שישי, כבמטה קסם, ניצבים ליד דוכנו עשרות קונים.
לא. אין אלו קונים מהשורה. אלא ילדים קטנים בני שמונה או תשע, מבית היתומים "דיסקין". שבכל יום שישי בשעה עשר לערך הסתובבו בשוק כדי לזכות "במתנות עניים" : מרוכל אחד פרוסת דג מלוח, משכנו חריץ גבינה וכן הלאה על זה הדרך – מטעמים ממטעמים שונים לכבוד שבת קודש.
אך תמיד חתמו את הביקור אצל שמואל חריף.
"חריף" לא היה שם משפחתו, אלא ניתן לו ע"י הילדים באהבה רבה, על שום שבכל יום חמישי ישב על המדוכה וטחן ברחיים פלפלים (חריפים) ירוקים ואדומים והכניס לצנצנות קטנות של זכוכית (צנצנות של לֶבֶּן ושמנת).
ביום שישי עטו עליו ילדי "דיסקין" וכל אחד קבל לידו צנצנת חריף להטעים מעט את האוכל "האשכנזי" של הפנימייה.
כך חזר ונשנה הדבר בכל יום שישי.
אך אבוי, יום שישי אחד חנותו של שמואל הייתה סגורה על מנעול ובריח, והילדים היתומים עמדו ליד החנות כמי שהיתמות ביקרה אצלם פעם נוספת. ילד אחד אף הגדיל לעשות ופרץ בבכי מר.
מהדוכן השכן (של המעדנייה) בקע קול של צחוק ושמחה. "ילדים, ילדים! למה אתם בוכים"? שאל. "צריכים אתם לשמוח!"
"וכי איך נשמח ?" שאלו הילדים, "והרי יקירנו שמואל איננו".
"לא, לא". ענה האיש מהמעדנייה. "לא זו בלבד שהוא נמצא, אלא אף קנה חנות גדולה של תבלינים". "הוא זכה", המשיך האיש, "הוא זכה בחמישים אלף לירות (הפרס הגדול) במפעל הפיס". "אם תרצו לבקר אצלו", הוסיף ואמר, "חנותו נמצאת ליד החנות של קולע הסלים מבעד לדלת הכחולה".
לפני ימים אחדים רכש שמואל חריף את חנותו החדשה לתבלינים.
זה שעות רבות שהוא עסוק בסידור החנות, מדפים עמוסי פירות יבשים מיני מתיקה ובעיקר צנצנות רבות של תבלינים מכל הצבעים והריחות, החל מהכורכום הצהוב-הצהוב הזה וכלה בפפריקה ההונגרית האדומה ועוד כיד רוחו הטובה עליו. וכמובן הפלפל החריף עבור הילדים היתומים.
לפתע שמע זמירות ושירים במַקַמִים (סולמות מוזיקליים) שהיו זכורים לו לטובה משולחן השבת אצל הוריו בבגדד.
שמואל הניח את כל עיסוקו ופנה אל עבר הקולות שבקעו מעבר לדלת הפלדה הכחולה שתמיד הייתה נעולה.
לאחר נקישה אחת או שתיים פסקו הקולות, וגרירת רגליים נשמעה מתוך החנות בעלת הדלת הכחולה.
מולו עמד אדם בגיל חמישים ומשהו, אך נראה כבין שבעים. שיבה נזרקה בשערו, ועיניו כהו זה מכבר.
החנות הייתה מלאה על גדותיה בסלים מכל הצבעים והמינים בכל גודל ובכל צורה.
לא היה טפח שלא היה מונח עליו סל. רק שביל דק נותר בין הסלים להליכת אדם.
"ברוך הבא, ברוך הבא!" הכריז עזיז קולע הסלים.
"מי אדוני?" שאל. והוסיף, "ובמה זכיתי לביקורו של מר?"
"ברוך הנמצא" אמר שמואל החריף. "שמעתי את רינתו של כבודו, ובאתי לראות השלום לך".
"ההינך מכירני?" שאל עזיז.
"אין איש במחנה יהודה שאינו מכירך ואת חריצותך". ענה שמואל. "אולם מחילה מכבודו" שאל שמואל, "מדוע אינך פותח את החנות ומציג את סחורתך?"
"אין לי צורך בכך" ענה עזיז "ואין לאנשים צורך בסלים. כל שנשאר לי הוא לשיר שירים ולסלסל סלסולים".
"הרי לפניך עצתי והצעתי" אמר שמואל. "חנותי החדשה גדולה למדי, ואשמח להניח מספר סלים בכניסה לחנות ואם יקנו את הסלים אעביר לך את תמורתם. מה דעתך ?"
"לו יהי כדבריך" אמר עזיז. ועיניו ברקו מאושר.
כפי שנדברו לעשות, העביר עזיז מספר סלים בסוגים וגדלים שונים לחנותו של שמואל החריף – חנות התבלינים. שמואל הציב את הסלים אחר כבוד בפתח חנותו וציפה לראות מה ילד יום.
