לולאות בופה חינם

ידעתי שזה רעיון גרוע. ידעתי, ובכל זאת נכנסתי לקרון אחרי בני, כאילו אני מתנדב למבחן אומץ מול עצמי.
"מה אני מזוכיסט?" רטנתי בשקט.

הבריח ננעל על ברכינו. מתכת קרה, לוחצת, כמו יד לוחצת "ברוך הבא לכלא".ואני שאלתי את עצמי 'זהו?'

הקרון התחיל לנסוע.
לאט.
מאוד לאט.
אני אפילו נרגע לרגע. ואז - העלייה. ועוד עלייה. ועוד.
'די כבר!' חשבתי, בזמן שהמסילה לא ענתה לי.

עצרנו. גבוה מדי. הרבה יותר מדי.
בני חיבק את ידי. אני חיבקתי את השפיות שלי.

ואז הקרון השתחרר.
הרוח התפרצה אלינו כמו מוכרת אגרסיבית בקניון.
"שלום, אדוני, בוא נתחיל בסידור שיער!" היא קרעה את השיער שלי, אחר כך החליטה להכניס זבוב לגרון.
"אה, סליחה," גמגמתי, "זה שירות בתשלום?"
היא לא ענתה - הייתה עסוקה בלדחוף יתושים לנחיריים.

באותו זמן הקיבה שלי הכריזה:
"אני עוזבת! זה לא בתנאי העבודה שלי! אני משחררת את ארוחת הבוקר החוצה, כאן ועכשיו!"

אבל הרוח נעמדה מולה ואמרה באזהרה:
"אה־אה, לא ככה. אם תשחררי, אני אדאג לפזר את זה שווה בשווה על כל הנוסעים בקרונות. לא רק על זה, גם על הקרון הבא שמחכה בתחנה!"

אני זעקתי מבפנים: "מה פתאום?! אל תעזי!"
אבל הקיבה התעקשה:
"אני כבר לא יכולה יותר! או שאני פורקת, או שאני מתפוצצת!"

הרוח גיחכה:
"מעולה, אז כולם יקבלו מתנות. לא רק בני הקרון הזה, גם המשפחות שמחכות לתורן. דמיין, ארוחת בוקר משותפת לכל הפארק! מה אכלת? רגע, אל תענה. תיכף אגלה בעצמי".

אני נלחמתי בה: "לא! לא היום! לא מול הילדים!"
הקיבה נאנחה ונשארה במקומה - זמנית.

בינתיים הפה שלי בחר צד והתחיל לצרוח:
"אאאאאאאאא!"
מיתרי הקול התנצלו: "לא אנחנו - זה אוטומטי."

לולאה. בורג. נפילה חופשית.
העולם הסתובב סביבי, ואני עם הקיבה המשכנו לנהל משא ומתן מתוח.

והנה - החריקה. צווחת הבלמים.
בשבילי - מוזיקה. הכי יפה ששמעתי.
נחתנו בתחנה בצחוק פרוע, בין היסטריה לשחרור.

ניסיתי לשחרר את ידי מבני - הוא אחז בי כאילו אני חבל הצלה. שלושה ניסיונות, ורק אז הצלחתי. הוא היה חיוור, כאילו השמש עזבה אותו באמצע חופשה.

"אתה יכול לנשום עכשיו," לחשתי.
הוא ניסה - לאט. כשווידא שלא יוצאים קיא או זבובים, העז גם לשאוף.

מאחורינו, גבר גרר את אשתו המלמלת החוצה.

בסך הכול - נסיעה… מעניינת.

בחוץ בני צעק:
"זה היה מגניב! אני רוצה שוב!"

אני, לעומתו, רק פלטתי שתי מילים, עייף, מובס, אך גאה בעצמי שלא הפכתי ל"מפזר מתנות":
"אני מוותר."

וצנחתי על ספסל קרוב.

הקיבה מחאה כפיים, הרוח חייכה בניצחון - ואני פשוט נשמתי, אסיר תודה לאדמה שלא זזה לשום מקום.