תעתועון
גב' אבוקסיס התעוררה מוקדם בבוקר שלאחר השבעה. שערה הלבן שאותו הפסיקה לצבוע מאז שבנה מורדוך פוטר מעבודתו כפקיד השמה בלשכת התעסוקה, היה אסוף בצורה מרושלת ושיווה לה לראשונה מזה זמן רב מראה של קבצנית. כשהצליחה להעמיד לבסוף את גופה המצומק והדואב ניגשה למכתבייה,ובידיים רועדות פתחה את המכתב האחרון שהשאיר בנה לפני ששלח יד בנפשו. היא נוהגת להקריא לעצמה בקול רם את המכתב מידי בוקר מאז מת.
המכתב:
"כשפוטרתי בעקבות ההפרטה של שירות התעסוקה ותוכנית הייעול, שמחתי! הנה יש לי זמן להתמסר לכתיבה ולצעוק לעולם את מה שיש לי להגיד. לאחר האופוריה, כשחסכונותיי התדלדלו ביחד עם פיצויי הפרישה, הגעתי לאחת מנקודות השפל המשמעותיות בחיי שעברתי לגור עם אימי ואני בן 43: הדירה הקטנה, הצפופה והעמוסה לעייפה ברהיטים בלתי נחוצים אשר אימי אוספת באופן קומפולסיבי מאז היותי ילד, תרמה תרומתה להתדרדרותי המנטאלית לעבר תחושת כאוס קלאסטרופובי. כשחזרתי להיות ילד שאינו עובד וגר אצל אימו היה לי זמן פנאי למכביר. זה אפשר לי לסיים את הספר בצורה מספקת ואף להעבירו הגהה. עמוס ברגש גאווה על רומן הביכורים האקזיסטנציאליסטי, ניגשתי להוצאות לאור השונות. כשנדחיתי בפעם השלישית, האופטימיות פינתה באופן סופי את מקומה לפסימיות. הילד החליף את הקורנפלקס בבוקר בוויסקי זול. ישנתי המון והסתגרתי שעות בחדר. תיאבון לא היה לי. אימי הפסיקה לקרוא לי לארוחות משותפות בפינת האוכל הקטנה. היא הניחה אותן ליד מפתן דלת החדר להעלות רקב. יותר משהיה לי קשה לשאת את מצבי, היה קשה לי לראות את אימי מביטה בי בארשת פנים שכולה אומרת אכזבה מפרי בטנה היחידי. אומרים שהאימא היא האישה היחידה בעולמו של הגבר שנאמנותה ואהבתה היא ללא תנאי. החודשים הספורים שאני מתגורר כאן עם אימי, הוכיחו לי שלא כך הם פני הדברים. גם לה מתחיל להישבר ממני. בגילי, אם אין לכם כסף או הצלחה, אתם כלום גם בעיניה של אימא. מסתבר שכל הנשים אותו דבר! ובכלל, אם לכל העולם לא מתחשק לשמוע מה שיש לי לומר, מה הטעם להמשיך לגרור את גווייתי המתנוונת במסע ויה דלארוזה סיזיפי? אולי כדאי לגמור עם זה כאן ועכשיו? אז לפחות, כף יד סיבית של אדון גזע זקן תפיק ממני תועלת, כשתשאב ממני קצת נוזלים ומינרלים כשאשכב פרקדן בחדר קטן."
ל ה ת ר א ו ת.....................
האישה הזקנה קשרה את מטפחתה הרטובה מדמעות על שערה הלבן. עמוסה ברגשות אשמה מהולות בתחושת החמצה, היא החלה מגששת אחר המפתחות לארונית שבה נהג בנה להסתיר את כתביו. היא זכרה שהזכיר מדי פעם את עובדת היותו כותב ספר. אולם, היא התייחסה בבוז לכוונותיו לפרסם ספר וטענה שהוא מבזבז את זמנו לריק במקום למצוא עבודה חדשה ולהתחתן. שמצאה את המפתחות לארונית הוציאה את הכתבים ( כ - 880 עמוד ). מאותו רגע לא מש מבטה מן הכתבים: בתור לביטוח לאומי, על הספסל הציבורי ותוך כדי הקניות במכולת לא מש מבטה מן הכתבים. המומה מהספר, הרגישה לראשונה בחייה גאווה בבנה. היא ניגשה לאחת ההוצאות לאור ובישרה למו"ל על מותו של בנה. המו"ל אורי ועקנין אמר לה, עדיין המום מהבשורה, שהספר מאוד מצא חן בעיניו אבל הם לא ידעו איך לשווקו ולכן הוא נגנז. "זה גם מה שאמרנו לבנך" !! אמר לה. "זהו ספר מסע אקסיסטנציאליסטי עמוס בתובנות סוציולוגיות הנארגות בצורה מושלמת עם עלילת מתח, עלילה שמותירה את הקורא פעור פה מפרק לפרק. הדמויות מורכבות ועגולות: הדמות הראשית עוברת מסע לזיכוך וגאולה. לספר יש מה לומר ברמת הנצח!! זהו ספר בעל פוטנציאל אדיר להרעיד את אמות הסיפים! הבעיה, שאיננו יודעים איך לשווקו בצורה שיהיה רב מכר רווחי". אמר אורי והוסיף: "את מבינה גב' אבוקסיס ? זה מקרה מצער של ספר דגול שישקע בתהום הנשייה. יש ספרים שהם זבל! מעין סוג של תסריט עלוב לאופרות סבון. אבל האספסוף הנבער מחבק אותם בחום. הם זוכים להצלחה ומחבריהם הופכים להיות ידוענים בעלי שם. מאידך, יש ספרים בעלי מוסר השכל לדורות, הכתובים טוב, אך משתמשים בסגנון "סקסי" - מיינסטרימי על מנת להיות משווקים לקהל רחב, ואז בדלת האחורית הם מנחילים תפישת עולם אלטרנטיבית ומגובשת. לעומת שתי הדוגמאות לעיל, ספרו של בנך מורדוך, מתעקש להיכנס כמו שהוא במלוא הדרו - איכותי ואליטיסטי בדלת הקדמית: שומר הסף המקובע והשמרן חושב שהוא מכוער ולא נותן לו להיכנס להיכל התהילה". קבע אורי נחרצות, והמשיך במונולוג שנראה כמו נצח: "כמה פעמים אמרתי לבנך: קצר!! תכניס איזה סצנת סקס שופעת בתיאורים עסיסיים, תוותר על הפרק הבלתי פטריוטי בעליל, שבו הגיבור מגלה על הר מירון, שיש לו הרבה יותר מהמשותף עם פלשתינאים מסוימים מאשר עם בעלי ההון בארצו". השיבה לו גב' אבוקסיס: "מה שרצית בעצם זה שבני יפרסם ספר אחר"! "לא בדיוק, עדיין היו נשארים מספיק מסרים חשובים. רק ביקשתי ממנו להוריד את החלקים האנטי לאומיים, ולתבל את הספר במעט סקס, כדי שהציבור השמרן והחרמן יוכל לעכלו מבלי להקיאו ולהוקיעו". אמו של מורדוך רעדה מכעס והתריסה בקנאות: "תראה אני מאמינה ביצירתו של בני עליו השלום ומה שאתה ביקשת זה לשנות את הספר שאני רואה אותו כמעין מכלול חתום, סוג של תנ"ך, שאם העלמת ממנו אות אחת הוא נחשב פגום". "מצטער גברתי, הדבר היחידי שאני יכול להציע זה שתתני לי ייפוי כוח לשכתב את יצירתו של בנך ולהשתתף איתו בקרדיט על היצירה". אמו של מורדוך הביטה בו המומה: "בשום פנים ואופן לא"!!! ואז, שלפה מכיסה את מכתב ההתאבדות שבינתיים יבש מדמעותיה, קרבה את פניה למודי המדווים לראשו של אורי והטיחה את המכתב על השולחן בנחישות שרק אדם במצבה יכול להטיח. "עכשיו קרא את המכתב"!! אמרה בקול רועד. המו"ל שקע בקריאת מכתב הפרידה של מורדוך, ונראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי. הוא לא גילה לאימו שהוא ובנה מכרים ותיקים עוד מהתקופה שניסו את מזלם ברוכלות בטוקיו. אמו של מורדוך, אשר הבחינה בפרץ הרגשות שהפגין המו"ל, ריככה במעט את כעסה כלפיו. לפתע, הוא נעמד על השולחן והחל שואג כאריה: "יש לי רעיון כביר, יש לי רעיון כביר" ואז נעמד על ארבע על שולחנו, דפק על בית החזה כגורילה ממין זכר הבטוח בכוחו. באותו רגע נראה כאילו הוא הולך לצאת מדעתו.
אפילוג
אמו של מורדוך רכנה בבגדים מהודרים על דוכן ביריד ההשקה כשהיא חותמת על כל עותק מבין אלף הספרים הראשונים שנמכרו כלחמניות טריות. לצידה, המו"ל אורי לבוש בחליפת טוויד שלושה חלקים מפריח חיוכים למאות הקונים ולוחש לעבר אימו של מורדוך: "היה רעיון טוב לפרסם את מכתב ההתאבדות הזה בעיתון כקדימון למסע פרסום. זה יצר באז תקשורתי בסדר גודל שאני אפילו לא צפיתי. בכך קידמנו את המודעות לספר ואת רמת המוכנות הציבורית לרכשו. האמנתי בספר הזה ושום דבר לא היה עוצר בעדי מלפרסמו. לא מורדוך העקשן ולא הדירקטוריון החמדן."!!
על הרקע מאחור תלויה תמונתו של מורדוך. כנראה שהחיים ניחנו בחוש חריף של אירוניה: כל עוד היה בחיים לא יכול היה לפרסם את הספר, ובשביל לפרסמו היה צריך למות.
כל עוד היה בחיים לא יכול היה לזכות באהבת אימו, ובשביל לזכות באהבתה היה צריך למות.
