הַשִּׁיר

דומה , לפחות מהבית שלפני האחרון, שיש בך או במושא השיר, סוג של דברים שאינך רוצה להיזכר בהם והשיר גורם לפתיחה מחדש של פצעים שלכאורה התאחו.

הבית האחרון הוא המשכו האולטימטיבי של הבית הראשון. 

אריק היקר,

שיר חזק ומטלטל על השיר ככוח פנימי שאי אפשר לברוח ממנו או להשתיקו. הוא רודף, פוצע, פותח צלקות , אך גם דורש להיכתב ולהפוך את הכאב למילה ולסימן. החזרה על „אני” מעניקה לשיר עוצמה רבה, כאילו בסופו של דבר השיר והמשורר הם ישות אחת. אהבתי במיוחד את הסיום: „כתוב עצמך” , כי אולי זו הדרך היחידה להשתחרר מן הדיבוק: לתת לו קול. כתיבה עוצמתית ומדויקת.

יום טוב ושקט

שמוליק

מצד אחד, זה לגמרי דיבוק. מצד שני, טוב שכך כי מפחידה האפשרות שזה יעזוב ותגלי שהכל זמני. דיבוק או פֵיָה שעושה ממך סינדרלה לרגע, ואז מסתלקת.

NIGHTY NIGHT

בדיוק על כך כתבתי את השיר הזה.

האני, הלא הוא האגו, אתך תמיד. לא ניתן לחמוק ממנו. ככל שתנסה הוא יתעצם ויגדל, והוא אחראי גם על הצלקות שבך והקונפליקטים הפנימיים.  

ושכחתי להתייחס לכותרת: הוא מצוי גם ביצירותיך. לא ניתן לחמוק גם מזה. רק על עצמי לספר ידעתי. או בלשונו של פלובר: "מאדאם בובארי זה אני". 

.

אישי ומשמעותי. מאוד.

השיר = אני. או: אני = השיר.

תודה רבה-רבה, אריק. <לב>

רבקה

---

יפה ומרגש: השיר רודף אותך, הוא קורא לציבוק לצאת, לכתוב עצמך... תודה רבה לך אריק יקר, יום טוב.