מנשה היה בן שלושים בדיוק כשמצא את עצמו לבד ביער.
עד אז, חייו התנהלו בעולם מתוכנת להפליא ונטול מאמץ אנושי בסיסי: ילדים למדו תכנון מערכות במקום קריאה, קידוד מתקדם במקום חשבון, ותזכורת יומית במקום דקדוק, כאשר ספרים, ציורים ומנגינות נעלמו מהעולם מזמן שכן אלגוריתמים רבי-עוצמה יצרו הכל טוב יותר, מהר יותר וזול יותר.
הוא לא ידע לכתוב אפילו פתק כדי להדביק על מקרר לתזכורת על מה חסר במקרר, כי לא ידע לכתוב ביד. הוא לא היה מסוגל להכפיל מספרים בלי מחשבון שמופעל על ידי מחשבות, וה היה מעבר ליכולתו להכין אפילו סלט ירקות פשוט מבלי שצג ההולוגרמה ינחה אותו צעד אחר צעד. דומה היה שהוא מרוצה לגמרי מהחייים שלו עד שמטוסו התרסק באותו יער עבות ממזרח לבית שמש.
במשך יומיים שלמים נדד מנשה ביער כשהוא מותש ומבוהל, מנסה נואשות להפעיל אפליקציות הישרדות מתקדמות במכשירו, אך שוב ושוב חזרה אותה התשובה האכזרית על המסך: "אין רשת".
וביום השלישי, מתוך ערפל הבוקר שכיסה את השיחים הסבוכים ביער, מצא יישוב קטן ומבודד שעל שלט העץ בכניסתו היה חרוט: "אם אינך יכול לעשות זאת בעצמך, אינך צריך זאת."
הוא קרס תשוש על הספסל הראשון שנקרה בדרכו וקרא אל עבר עובר אורח: "האם יש למישהו מטען אוניברסלי?".
ילד מקומי השיב לו בחיוך ממזרי: "יש, אבל צריך לדעת לנגר אותו במו ידיך". מנשה בהה בו כאילו דיבר סינית.
באותו ערב, זקני הכפר התכנסו ו בחנו את מנשה. לבסוף, החלטתם הייתה חד-משמעית: "הבחור הזה חייב להתחיל מהתחלה מכיתה א'".
מנשה קיבל ילקוט בד פשוט ובו חוט, מחט, עט, נייר ומחברת עם שורות. הוא מצא את עצמו כתלמיד המבוגר ביותר בכיתה, מעוטר בזקן לא מגולח ומוקף בילדים בני שבע סקרנים ושובבים.
בשיעור כתיבה דרשה ממנו המורה אסתר בתקיפות: "כתוב את שמך על הדף!".
הוא אחז בעט המוזר כאילו היה סכין מנתחים עדין ושרבט משהו שרק מרחק עצום דמה למילה רצויה.
"יפה מאוד!" קראה אסתר. "עכשיו תרקום את זה על הכרית שלך."
"אבל… למה?"
"כדי שתדע לזהות את המיטה שלך."
"ולמה לא לזהות אותה עם חיישנים?" שאל בתמימות של אדם מתורבת.
אסתר הסבירה לו בסבלנות: "אנחנו נמנעים משימוש בזיהוי אוטומטי, משום שהפעילות הידנית והמוחית מעניקה לגוף ולנפש חוסן עצום; היא מונעת את התנוונות השכל בגיל מבוגר, במקביל לכך, היא מחזקת את השרירים, מונעת היחלשות גופנית ומשפרת את הראייה והקואורדינציה שלנו. אני יודעת שבעולמכם אתם בטוחים שגם החלקת תמונות בטלפון עושה שימוש בשרירים ובמוח, אבל זה קצת לא כך."
בשיעור חשבון המורה ברוך אמר, "תחשבו בראש", והוא כתב על הלוח "6x7".
כשמנשה שאל איזה אפליקציה פותחים בשביל זה והילדים פרצו בצחוק מתגלגל,
"המוח שלך זו האפליקציה היחידה שתצטרך" אמר המורה עם חיוך קל על שפתיו.
לכיתה בדיוק נכנס אחד מזקני הכפר. הוא הספיק לשמוע גם את השאלה וגם את תשובתו של ברוך.
הזקן החליט להוסיף, "הפעלת מאמץ מוחי וקוגניטיבי אמיתי דוחה ואף מונעת מחלות קשות כמו אלצהיימר ודמנציה בגיל מבוגר." האיש לא נתן קישוריות להוכחות מדעיות על כך, אבל התלמיד הכי מבוגר בכיתה איכשבו הבין שאפשר לסמוך על מילותיו גם בלי "הוכחות". הוא רק הנהן להבנה והמשיך בניסיונו לפתור את הבעיה.
כשהצליח להגיע בכוחות עצמו לתוצאה, ארבעים ושתיים, מנשה קפץ ממקומו כאילו עבר שלב קריטי במשחק מחשב וצעק, "זה מטורף, יש לי ווי-פיי בראש".
בשיעור בישול אצל רינה, הוא ניסה להכין חביתה ושבר ביצה שחציה נחתה במחבת וחציה על הרצפה.
"רגע, איפה ההוראות הקוליות?!"
"פה," אמרה המורה, "הקול היחיד הוא של הבטן שלך."
הוא ניסה לטעום, התכווץ, הוציא לשון וצעק: "מה זה?!"
"זה נקרא מלח. כך מרגישים כששמים יותר מדי ממנו. לא צריך עדכון תוכנה בשביל זה." רינה חייכה ומנשה פתאום הרגיש רוגע מתפשט בגופו. הוא הרגיש בטוח. זו הייתה התחלה של אהבת החיים החדשים.
בשיעור תפירה עם המורה מרים קיבל גרב כותנה עם חור באגודל. הוא הביט בה וחיפש "כפתור תיקון".
"פה אין כפתורים, רק לחולצות יש, אבל לתיקון גרב לא צריך כפתור," אמרה המורה, "בשביל זה יש לך חוט ומחט."
מנשה לקח גליל חוטים ודקר בין החוטים מחט כך שלא יפול. אחרי זה הסתכל על המורה, מצפה שתסביר מה עושים הלאה. היא צחקה, "צריך להשחיל חוט במחט."
"איך?" שאל מנשה. ילד שישב בשולחן סמוך ניגש והראה לו בתנועה מהירה איך לדחוף את החוט אל תוך חריר המחט.
"ועכשיו אתה", אמרה המורה.
מנשה ניסה לחקות אותו, אבל החוט שלו היה מרופט בקצהו, ולכן המשיך להתקפל ולהתעקש לזוז לכל מקום מלבד לתוך חריר המחט.
אחרי שניסה לשווא והמשיך לדקור את אצבעותיו, הסתובבה אליו הילדה שישבה בשולחן שלפניו, הצביעה על קצה החוט ואמרה: "הקצה שלך פרום ורך מדי. קודם צריך לגזור או ללפף את הקצה שיהיה ישר ונוקשה, ורק אחר כך אפשר להשחיל בקלות".
הוא ניסה את השיטה החדשה, ואחרי עוד ניסיון קצר שבו החוט לבסוף החליק פנימה, מנשה קפץ על רגליו בצהלה וצעק: "הצלחתי!" והוא הרים יד עם חוט בתוך המחט כמנצח בקרב התאגרוף נגד אלוף העולם.
הוא דקר את עצמו עוד עשרות פעמים בזמן שניסה לתפור. "למה זה לא עובד אוטומטית?"
"כי זה עובד ידנית," ענו הילדים בפה אחד.
בסופו של דבר מנשה הצליח לתפור חור, רק שהגרב נהייתה כל כך כבדה מרוב החוטים, שהמורה נאלצה לזרוק אותה.
"יפה, אבל בערך," אמרה המורה מירים. "עכשיו תתפור, הפעם עם קצת חוט, רק כמה סנטימטרים" ונתנה לו עוד גרב עם חור. כשמנשה הצליח לתקן אותה היטב, לפחות לפי הבנתו, המורה בדקה ואמרה, "בשביל הפעם השנייה זה בסדר, אבל תצטרך להשתפר". והצביעה על הרימת גרביים שהיו בארגז על יד קיר הכיתה. מנשה בקושי שמע אותה כי כבר רץ להראות לכל התלמידים את עבודתו ה"מושלמת". כל הילדים צחקו בשמחה
שהוא הצליח ללמוד עוד משהו.
המסע המשיך בשיעורים נוספים כמו ניקיון, שבו שאל איפה לוחצים על סיום מחזור.
בשיעור חקלאות שתל שתיל גזר הפוך כששורשיו כלפי מעלה לקול צחוקם של הילדים.
בשיעור נגינה קיבל חלילית עץ פשוטה וניסה להורות לה בקול פקודה לנגן דו דיאז, עד שהבין שצריך לנשף בה בעצמו.
בשיעור התעמלות לימדו אותו לבצע תנועות אמיתיות בשטח במקום לצפות בסרטונים וירטואליים ולדמיין אימונים בזמן ישיבה ממושכת על כיסא מרופד, שכן ישיבה ממושכת רוב שעות היום אינה תורמת דבר לשרירים. מנשה התחיל להטיל ספק בכל הספרים שראה שבהם תיארו התעמלות כמשהו שאפשר לדמיין שעושים והשרירים גדלים. עוד משהו מעולמו הישן התברר כלא אמיתי.
בשיעור כתיבה יצירתית נדרש לראשונה בחייו להמציא סיפור מקורי משל עצמו ללא מאגר פרומפטים. בהתחלה היה לו קשה לדמיין משהו שלא למד עליו קודם, אחרי שילדים בכיתה הדגימו איך זה אפשרי, ניסה והופתע לגלות שגם הוא מצליח להמציא משפטים מקוריים.
דרך כל השיעורים הללו למד לנשום כמו אדם חדש ולהביע רגשות אמיתיים בעזרת פיו וגופו ללא תיווך מסכים וסמיילים.
בהתחלה עוד ניסה לברוח ממציאות ולסרוק את הרצפה בחיפוש אחר מטען אבוד או נקודה של קליטת לווין.
אך ככל שחלפו הימים, משהו יסודי ועמוק השתנה בתוכו.
הוא גילה שכאשר אתה מבשל או מתקן גרב קרועה במו ידיך אתה יוצר יש מאין ומחבר חוט אל החיים עצמם.
כשאתה מכפיל מספרים בכוחות מוחך אתה חווה ניצחון צרוף ששום מכשיר לא יספק.
חודש ימים לאחר התרסקות המטוס נחת ברעש אדיר רחפן חילוץ ענק ומבריק בשולי הכפר.
"מנשה! בוא! נחזיר אותך לעולם המתורבת. שם אתה יכול ליצור כל דבר שתרצה. עזוב את הברברים האלו מקומך איתנו בתרבות אמיתית."
אך מנשה הסתכל מסביבו, הביט בכיתה החמה, בילדים, ובמחברת הפשוטה שלו שעל כריכתה התנוסס שמו בכתב יד ברור.
"תודה, אבל אני מעדיף להישאר במקום שבו החיים לא צריכים טעינה מלאכותית."
