תמיד אמרו לי שאני חי בעננים.
כילד התרגשתי מכל דבר שעומד להגיע: יומולדת, חופשה משפחתית, אפילו מבחן חשוב בבית הספר. בזמן שכולם למדו, אני כבר דמיינתי איך אני מקבל מאה ומחייך למצלמה דמיונית.
בצבא, בזמן שכולם ספרו ימים לשחרור, אני כבר תכננתי לפרטי פרטים את הטיול הגדול, מה אראה, את מי אפגוש, ואיזה סיפורים אספר כשאחזור. והאמת, מאוד נהניתי מהטיול הדמיוני שבניתי לי בראש, אבל עדיין ציפיתי בחוסר סבלנות למימוש החלום כי הייתי בטוח שיהיה עוד יותר מעניין מאשר דמיינתי.
ואז, כשהטיול באמת קרה… כל מה שראיתי היו ארבעה קירות ומאוורר חורק, אחרי קלקול קיבה ביום השני.
שם הבנתי משהו: החלק הכי טוב בכל דבר הוא לפעמים לפני שהוא קורה, בתכנונים לפני המימוש, הכול מושלם, בלי תקלות, בלי עיכובים, בלי אכזבות, בקיצור הנאה טהורה.
אבל כשהרגע מגיע, המציאות לוחשת: "מה, זה הכול? ובשביל זה חסכתי שקל לשקל, התפשרתי על כל כך הרבה, ויתרתי על כל מה שאני אוהב, סבלתי שעות נוספות, ואפילו דחיתי חופשה אמיתית? למה לא להסתפק רק בתכנון?"
שמתי לב שזה עובד גם לכיוון ההפוך. כשאנחנו חושבים על משהו נורא שעלול לקרות, כמו אובדן או אבל, אנחנו בטוחים שלא נצליח לשרוד, שפשוט לא נוכל להמשיך לחיות אחרי שזה יקרה.
אבל כשהדבר הנורא באמת מתרחש ומכה בנו, אנחנו מגלים שגם במקרה הזה אנחנו הרבה יותר מאופקים ומסוגלים לשאת את הכאב יותר טוב משחשבנו.
המציאות, לעומת הציפיה מסתבר, תמיד מנמיכה את הווליום של הרגשות שלנו.
אחרי שזמן מה שיחקתי בראשי עם המחשבות על הדבר הזה, הגעתי למסקנה מתבקשת: צריך לדעת ליהנות מהציפייה עצמה. לפעמים, למעשה כמעט תמיד, ההנאה מהציפייה למשהו טוב יכולה להיות הרבה יותר גדולה, טהורה ונקייה מאשר ההנאה מהדבר עצמו. המציאות הרי מלאה בפגמים. והפנטזיה? היא מושלמת.
וכך, מתוך ההבנה הברורה שאחרי כל הציפייה המטורפת הזו, האירוע עצמו עלול להיראות מאכזב למדי, החלטתי לשנות את הגישה שלי לחיים. החלטתי לייעל אותם.
הניסוי הראשון שלי בגישה החדשה היה עם חופשה. אחרי תקופה של שגרה שוחקת, החלטתי שאני נוסע לטיול. במשך חודשים הייתי על ענן. קראתי מדריכי טיולים, צפיתי בסרטונים של חופים לבנים, הזמנתי מלונות בוטיק ודמיינתי את עצמי שותה קוקטייל בזמן השקיעה. ההנאה הייתה עצומה, ממש מוחשית. רמות האושר שלי היו בשיא.
ואז, ממש ברגע האחרון, כשהמזוודה כבר הייתה פתוחה על המיטה, עצרתי וביטלתי את הטיול. שאלתי את עצמי: "למה בעצם לטוס? בטיסה יהיו עיכובים, במלון עלולות להיות תקלות, ושלא נדבר על כאב הראש של לארוז. הרי את מקסימום ההנאה מהנסיעה כבר קיבלתי בראש שלי, אז בשביל מה לי לבזבז גם את הכסף?"
ההצלחה המסחררת של השיטה שלי הובילה אותי ליישם אותה בתחומים נוספים, והפעם, באהבה.
הכרתי בחורה, התאהבנו, וקבעתי איתה להתחתן. ההתרגשות הייתה בשיאה. התחלנו לתכנן את החתונה, ובעיקר, לפנטז על החיים המשותפים שלנו. דמיינתי אותנו מתעוררים יחד בבקרים שקטים, מבשלים ארוחות רומנטיות ומנהלים זוגיות מהסרטים. הייתי מאושר. אבל אז, יומיים לפני החתונה, כשהמציאות איימה לדפוק על הדלת, עשיתי את המעשה ההגיוני היחיד וביטלתי אותה.
הבנתי שאת מלוא ההנאה מהרעיון של חיים משותפים ומהרומנטיקה הטהורה כבר חוויתי וקיבלתי במלואה. אז בשביל מה לי להיכנס עכשיו לשגרה השוחקת ולחוות גם את החלקים השליליים, הפשרות והמריבות של החיים המשותפים? בחורה אולי לא הבינה את הגאונות שבזה, אבל אני ידעתי שניצלתי מבינוניות.
הפסגה האחרונה שכבשתי בדרכי החדשה הייתה הקריירה.
החלטתי שאני רוצה למצוא עבודה מאוד טובה ויוקרתית. השקעתי את כולי בתהליך, עברתי ראיונות מתישים, וכל אותו זמן דמיינתי את הרגע שבו אשמע את הבשורה. דמיינתי את המשרד המפואר, את המשכורת השמנה ואת תחושת ההישג. ואכן, כשהטלפון צלצל והודיעו לי שבאמת מצאתי אותה והתקבלתי, הרגשתי התעלות רוח מטורפת. חגגתי ונהניתי מכל הפלוסים ומהיוקרה של העבודה בתוך הראש שלי.
למחרת בבוקר, החלטתי פשוט לא לקחת אותה. הרי אם כבר קיבלתי את תחושת הניצחון ונהניתי מכל היתרונות של התפקיד, בשביל מה אני צריך עכשיו גם לקום כל בוקר ובאמת לעבוד?
השיטה שלי עבדה נהדר: להזמין ולבטל. להציע ולחזור בי. לתכנן ולא לבצע. כך נמנעתי מאכזבות… וגם מזיכרונות.
ובינתיים, העולם בחוץ לא עזר. בזמננו, כולם אומרים: "תדמיין, תאמין, תעשה ויזואליזציה". ספרים וקורסים מבטיחים שדי בלהרגיש את החלום והוא יתגשם.
אבל זה שקר גדול.
לדמיין - זה לא לעשות.
לקוות - זה לא לפעול.
כל תעשיית החלומות הזו הפכה את העצלנות ללגיטימית, ושכנעה אנשים שאפשר להשיג הכול בלי לזוז מהספה.
לאנשים מאמינים יש את הביטוי "בעזרת השם", אבל שוכחים שהשם יעזור, לא יעשה במקומנו.
חייתי חיים מושלמים. אני מתכנן תוכניות גרנדיוזיות, נהנה מהן עד תום, ומבטל אותן שנייה לפני שהן נהרסות על ידי המציאות.
העתיד מעולם לא נראה טוב יותר, פשוט כי אני דואג שהוא יישאר תמיד שם... בעתיד.
והשנים עברו.
עד שבוקר אחד הבנתי את המחיר האמיתי:כשמזדקנים, מה שנשאר לנו זה הזיכרונות. מה שעשינו, מה שחווינו, מה שהעזנו. ומי שחי רק בציפיות מגלה שאין לו מה לזכור.
הוא חלם כל חייו, אבל לא יצר כלום.
וכשאלך מכאן, לא יישאר ממני הרבה.
לא תמונה, לא סיפור, לא רגע שיחזיר מישהו אלי.
רק קליפה יפה של חלום שהמתין כל חייו, ולא התחיל אף פעם.
