מאזכר את משוררי ימי הביניים היהודיים כיהודה הלוי ורעיו, על הכמיהה והגעגוע לארץ כנען. אלא שאת כאן ומייחלת וכמהה עבורה לרוגע ולשלווה. שלום במעונה. 

תודה רבה, גלי, על הקריאה ועל ההתייחסות. התוכלי לספר כיצד השיר הוביל אותך אל שירת ספרד? זו קריאה מאוד מעניינת ומעמיקה. כשכתבתי על ארץ כנען, התייחסתי אליה כאל מרחב פנימי קדום שאפשר לפנות אליו.

שבת שקטה ונפלאה

בבית הרביעי.

ארצות התן, עמוס עוז, 1965 ו- לילות לילך, חיים לנסקי, 1930

אצל עוז, זה שם הסיפור הראשון, והוא בנוי על הקשרים תרבותיים של התן בספרות העברית, בתלמוד וכו' יללות התן מסמלות עזובה, פראות, אלימות וסכנה. 

הלילך, פרח עדין ויפהפה, אבל אצל לנסקי הוא מסמל את שקר היופי, את החזות הדו פרצופית המובילה את הדובר להתנהגות מטופשת.

ומשראינו זאת יש טעם לחזור לחזרה הקבועה "ארץ כנען", ארץ הבחירה, הארץ המובטחת שממנה נפרדים. "שלום שלום" זו אינה ברכת קבלת פנים.
בטח נזכרתי בחנוך לוין וב"היאוש בלונדון יותר נוח".
נסיתי לראות איך שירו של לנסקי מתארגן לתוך השיר ונגררתי לאחד השירים:
"מה יפים הלילות בכנען".. אמ-מה בשיר הזה אין בם יופי כלל. אולי תבנית המשחק "לי-לך", "לא לי לא לך" בתוך השיר של לנסקי מנסה להבליט את מורכבות ארץ כנען.

אם מותר לי, ובזהירות רבה, הרפרור לשירו של לנסקי מעט תמוה.

בין חיים לנסקי, לנתן זך, לסוזאן ופרן - מסע בין שירים מקומות ואנשים.

תודה מכל הלב

שלום אריק,

הצמד סוזאן ופרן הופיע כאן בארץ כחלק משירת הפולק שהיתה רווחת אז בעולם.

הן לא נולדו כאן, אך שרו בעברית והמבטא העדין והמרוחק שהביאו עימהן, שידר געגועים. את אותו מבע אנו שומעים גם בקולה של שולי נתן, שנולדה באנגליה - קול של עלמה במגדל המנגנת בלאוטה (קתרוס). הניחוח הזר כמו הזהר שהן מביאות עימן בשירתן יוצר תהודה וגעגועים ולכן כל השירים שהן שרות כל כך נוגעים עד היום. 

דני סנדרסון, שנולד אף הוא בארה״ב, הביא עימו ניחוח רענן, קליל, משעשע, צוחק, ומתבדח ללהקת כוורת.

עד כוורת היו שירי מולדת נוגים, ושירי קורבן ופולחן ושירה רוסית כבדה ומתורגמת, שגדל פה דור שלם שלא היה לו קשר לא איתה, לא עם הגלות, לא עם הסבל, לא עם המהפכה הקומיניסטית, ורצה הויה מערבית קצבית נושמת בת הזמן, וכוורת ספקה את הדרישה - או את המיית הדור.

גם צליל מכוון, הכבש השישה עשר, קצת אחרת, וכו׳.
 

שבת שלום ומבורך אריק היקר

נדמה לי שיתכן ואחיי ואני, ילידי שנות החמישים, בוגרי מלחמת 1968 ואח"כ 1973 מאסנו ב-וילנסקי, באמריליו וכן, לענ"ד גם בנעמי שמר.

היום ישנה מעין חזרה, בעיקר בשירה בציבור, לפוחנים עתיקים מאוד של שירה שבטית, שמשום-מה מתחברים על "הנפש הרוסית" שהביאו חלוצי עליה שניה ושלישית, בוגרי ושורדי מלחה"ע השנייה.

סוזאן ופרן הציגו סוג אחר לגמרי של של שירה. הם העלו את השירה של "הרדיו" לרמה של אומנות גבוהה, לפחות בעיניי.

אריק היקר,

נעים לשמוע את קולך, את מחשבותיך ואת רשמיך.

השירה של ה"רדיו" (ואגב, רדי״ו הן אותיות "יור״ד") נתפסת בעיניך כעממית במידת מה, אולי אף עמומה — שירת חולין של יום־יום.

ואילו השירה של סוזאן ושל פרן נשמעת נשגבת.

וזאת בניגוד גמור לתחושה העולה מערבי השירה בציבור של "הנפש הרוסית הכבדה", כפי שתיארת בכתיבתך.

למעשה אמרת הכל.

על הציר האנכי, המערבי־רוחני, עומדת שירת סוזאן ופרן כשירת היחיד או הייחוד (ברוחניות אומרים: אחר יחיד להטות).

ועל הציר האופקי, המזרחי־שבטי, עומד הקולקטיב - "הנפש הרוסית" נאנחת, מתייסרת, מתיפחת ״קטן הוא ודל הוא חדרי״ (שירת רבים, שירה בציבור).

ויינרב טוען שמסעו של האדם הוא ממזרח למערב, מנפש לרוח - ואולי זהו בדיוק המסע שבין שני קטבי השירה הללו.

נגעת בנושא עמוק מאוד.

תודה על השיתוף בהלך הרוח,

ולהתראות

אין

לנו

ארץ

אחרת....

תודה רבה, יצחק, ושבת שלום

כנען ... השם המקראי הקדום

לארץ ישראל ...

מה יפית ארץ כנען

היי מולדתך

למען אחייה רק בך ...

שבת מנוחה אלפי

ממני עליזה.

אכן שמה המקראי הקדום של ארץ ישראל, היה כנען על שם נכדו של נח, בן חם (שאגב קולל, ארור כנען, עבד עבדים יהיה).

והיא היתה ארץ מגורי האבות, רק כאשר עלו בני ישראל ממצרים בתום תקופת השיעבוד והחלו לרשת אותה

היא נקראה ארץ ישראל.

כל טוב שבת נפלאה מלאה שלווה ורוגע