ליאור נכנס במהרה לחדר וכמעט צעק: "המתרימים הגיעו". הוא נשף קולנית, כאילו השתתף בריצה של של כמה קילומטרים לפחות.
"ליאור, תירגע. סך הכול הולכים לתרום. מה אתה כל כך מתרגש? חוץ מזה, אם אתה לא רוצה, אז אל תלך."
"אתה לא מבין, המנהל שלי אמר שאני חייב לתרום. והוא גם אמר שהוא יברר האם תרומתי הייתה איכותית, אחרת אקבל עונש."
"על מה אתה מדבר, בן אדם?"
"הוא אמר שאם לא אשתדל מספיק חזק והתרומה לא תהיה איכותית ביותר, אולי אפילו ימליץ שיפטרו אותי."
"אבל הוא לא יכול! אסור. הרי זו תרומה. רק מי שרוצה הולך לעשות אותה."
"עזוב, זה לא מעניין אותו. אני בטוח שהוא יעשה זאת אם אכשל."
"תשמע, ליאור, קודם כל תירגע," אמרתי לו. "עכשיו נכין אותך להתרמה. חכה כאן עד שאביא לך פסק זמן או שוקולד וקצת שתייה ממותקת".
רצתי לחנות המפעל לקנות בשביל ליאור, ואולי אף בשבילי, חומרי הכנה להתרמה.
בדרך לשם וחזרה חשבתי האם אני צודק שזה מה שצריך בשביל ההתרמה, הרי לי זו הייתה הפעם הראשונה, אך נזכרתי שקראתי על דברי מתיקה באיזשהו עיתון. אומנם זה היה עיתון רפואי שדן בלידות טבעיות, אך מה כבר שונה לידה מהתרמה?
כאשר חזרתי, ליאור ישב בלי ניעה, ראשו רכון כלפי מטה. לרגע חשבתי שהוא נרדם, אך כשהתקרבתי אליו הוא הרים את ראשו, חטף מידיי חפיסת שוקולד ומיץ תפוזים, והתחיל לזלול את השוקולד כשהוא מרטיב אותו בתפוזים מוגזים.
לא חיכיתי שיסיים ולקחתי ביסים גם אני, אומנם לא בקצב של ליאור, אך עדיין די מהר. כאשר סיימתי, הסתכלתי עליו וראיתי את לשונו עושה סיבובי ליקוק על שפתיו החומות, מנסה להוריד מהן את מריחות השוקולד.
ליתר ביטחון בדקתי את שפתי, והן אכן היו מלאות בשוקולד. ליקקתי את אצבעותי והרגשתי שאני מוכן להתרמה.
"ליאור, בדרך לכאן פגשתי את המנהל שלך והוא שאל אם אתה מוכן לתרומה."
לא צעקתי את המשפט הזה, אפילו לא הרמתי את קולי, אך ההשפעה הייתה כאילו יריתי את המילים מתותח. ליאור קפץ כמה פעמים על כל רגל, הנהן להסכמה שהוא מוכן וחייך
המתרימים ישבו בשלושה חדרים, שלכל אחד מהם הכניסו רק תורם אחד. התור היה די ארוך, אבל לא היה אכפת לי כי כרגע הייתי יכול לא לעבוד ואף אחד לא היה יכול לכעוס עלי בגלל זה. ישבתי עם ליאור ופטפטנו. כאשר תורו הגיע, חשבתי שאצטרך לחכות עד שייצא, אך מיד אחריו קראו לי לחדר אחר.
בפנים ישבו שני אנשים בחלוקים לבנים ומסביבם כמה מכשירים בלתי מוכרים. אחרי שרשמו את פרטיי, מדדו לי לחץ דם, חום ודופק, אחד האנשים התחיל לשאול אותי כל מיני שאלות, כמו כמה זה 253 פכמים 458 אולמה שווה 24 בחזקה 17 וגם שאתאר מה אני רואה בדמיוני כאשר הראו לי כל מיני ציורים של קטמי דיו. שאלו אותי גם מה אני חושב כאשר שומע מילה "אפס" (חשבתי מיד על הבוחן) או "כסף" (ברור, על עצמי ואפילו שפשפתי את ידיי, מנסה להרגיש את הכסף). או מה עולה לי בראש למשמע מילה "ניאוף" (איך הוא יודע?'), או "אויב" (כאן ברור שמדובר בבוחן), או "גאון" (בראשי הזזתי את ידי, מרחיק את המחמאה הזו ממני).
לא שבזה הכל נגמר. נתנו לי לפתור כמה בעיות בגיאומטריה ולמצוא כמה אינטגרלים. פתרתי הכול, אך לא בטוח שהכול היה נכון, כי ראשיהם של האנשים זזו לפעמים קדימה ואחורה ולפעמים לצדדים. בערך בחצי מהפעמים הראשים זזו בכיוון הכתפיים ובשאר המקרים בכיוון החזה. לא הצלחתי להבין האם זה אומר "נכון" ו"לא נכון", או שמא הם מלווים בשירה פנימית את תהליך ההתרמה.
בכל מקרה, אחרי כל אלו, האנשים הרכיבו על ראשי קסדה עם ארבע אנטנות והכניסו מחט גדולה לווריד בקיפול היד הימנית. אחרי שיצאו ממנה כמה טיפות דם, חיברו אליה צינור ארוך שהיה מחובר למתקן עגול ושטוח על השולחן. לאחר מכן חיברו חוטים אל מצחי, חזי ורגלי השמאלית. גם הצינורות האלו הובילו למתקן העגול. דבר אחרון שהם עשו, חיברו את המתקן העגול בעזרת צינור שחור עבה אל צנצנת זכוכית ענקית עם שנתות לכל גובהה ומספרים מאחד עד עשרים.
"מה, עשרים ליטר? הם בטח צוחקים! לא, הם פשוט השתגעו !" חשבתי אמנם בשקט, אך הרגשתי את עיניי יוצאות מתוך ארובותיהן, מנסות להתקרב לצנצנת כדי לוודא שתחולתה אכן כל כך גדולה.
אחד האנשים נתן לי דף נייר שעליו היה כתוב: "תחשוב". זהו, רק מילה אחת, "תחשוב". על מה לחשוב? מה פתאום לחשוב? מה יש לכם? אתם צוחקים עליי? מחשבותיי התרוצצו בכל הכיוונים, מנסות להבין מה עליהן ועלי לעשות, וממציאות דרכי נקם בשני האנשים האלו ששמו אותי במצב כל כך מביך של חוסר אונים. בטח חלק מהמחשבות ניכרו על הפניי, כי איש אחד הסתכל עלי וצחק, אבל האיש השני הניח את ידו על כתפו והוא פסק לצחוק, עדיין כובש חיוכו.
בין מחשבה אחת לשנייה הסתכלתי על השולחן וראיתי שבקבוק הזכוכית מתמלא במשהו אפרפר ומגיע כבר לשנתה עם הספרה אחת על ידה. התחלתי לחשוב גם על מה שראיתי וגם על מה שבעצם אני צריך לחשוב, והתחלתי להרגיש סחרחורת קלה, אך מחשבותיי הסתובבו בחלל ראשי בלי הפסקה.
אחרי זמן מה הורידו ממני הכול, הודו לי ואמרו שאני יכול לצאת.
כאשר חזרתי לחדרי, ליאור כבר היה שם ומיד שאל, "מה? איך עבר? תרמת?"
"אני מקווה. עכשיו רק בודקים. אמרו שעוד זמן מה יגידו את כל התוצאות."
אחרי כחצי שעה צלצל הטלפון ומזכירת המחלקה הודיעה שכולם צריכים להתאסף בחדר ההמתנה של ההתרמה. שם, על דלת החדר האמצעי, הייתה רשימה שמית של כל העובדים עם תוצאות ההתרמה. אני וליאור חיפשנו את שמותינו כשאנחנו מחזיקים את הנשימה.
ליאור היה הראשון שצעק: "שנינו עברנו! אתה הצלחת לתרום חמש, אבל אני שבע."
"ליאור, אז בטח מנהלך לא יוכל לעשות לך שום דבר, נכון?"
"השתגעת? אני תרמתי כמעט הכי טוב! רק אלברט ממחלקת ההנדסה הצליח לתרום יותר ממני, אבל הוא מהנדס, זה לא פלא בכלל כי הם מורגלים לחשוב. וגם כך, הוא תרם תשע, כך ששבע שתרמתי נחשב הרבה מאוד. למעשה, תרמתי כמעט כפול מהמנהל שלי."
הרגשתי מבויש שתרמתי רק חמש. ליאור ראה זאת על פניי ואמר, "שמע, זה לא נורא. תוצאת התרומה שלך לא רעה בכלל. חוץ מזה, הם עושים את זה כל שנה כי כרגע יש מחסור עצום, במיוחד במגזר הציבורי, אז בטח בפעם הבאה תתרום יותר מחשבות, אולי אפילו חלקן חדשות. ומי יודע, ואולי גם יישמו את חלקן, אז בכלל, תקבל פרס."
