על הנביא יחזקאל מפי פרידריך ויינרב

יחזקאל — החזון, החזקה והעמידה

אפשר לשמוע בשם יחזקאל את הצירוף חזק־אל: מהו ה״חזק״ שבאדם? מהו הדבר שמעניק לו כוח לעמוד כאן, בעולם המשתנה והשביר?

אולי התשובה נמצאת דווקא בחזון יחזקאל.

יחזקאל מספר:

״וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת...״
(יחזקאל א, ד–ה)

וזה מתחיל בפסוק שהוא כמעט הצהרה על עצם החזון:

״נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים״
(יחזקאל א, א)

יחזקאל רואה את מה שנמצא מעבר למראה המיידי של המציאות. הוא רואה את החיות, את האופנים ואת התנועה המופלאה שלהם:

״וּדְמוּת הָאוֹפַנִּים וּמַרְאֵיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ, וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּם וּמַרְאֵיהֶם וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן.״
(יחזקאל א, טז)

והאופנים אינם עומדים בפני עצמם. הם הולכים יחד עם החיות:

״בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ, וּבְעָמְדָם יַעֲמֹדוּ, וּבְהִנָּשְׂאָם מֵעַל הָאָרֶץ יִנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים.״
(יחזקאל א, כא)

בואו נסתכל לרגע על השם יחזקאל. אפשר לשמוע בו את המילים חזק אל. ומה עושה אדם חזק, או מהו יחזקאל שבאדם?

המילה חזקה, כשהיא בנקבה, מביאה אותנו גם אל המסורת ואל המנהג. אנחנו אומרים ״חזקה עליו שכך יעשה״. אנחנו מתנהגים בדרכים מסוימות מפני שראינו את קודמינו מתנהגים כך. משהו עבר אלינו, נמסר אלינו, והוא נעשה חזקה. זו מסירה. אנחנו לא צריכים להמציא בכל רגע מחדש כיצד להתנהג. יש דברים שאנחנו פשוט עושים מפני שכך למדנו וכך ראינו, ועם הזמן הם נעשים הרגלים.

ומהו הדבר שמחזק את האדם? אולי דווקא הראייה של מה שקורה שם. יחזקאל רואה את מה שנמצא מעבר למה שאנחנו רואים כאן. הוא רואה את השמים נפתחים: ״נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים״. והוא רואה את החיות ואת האופנים, את הגלגלים: ״וּדְמוּת הָאוֹפַנִּים וּמַרְאֵיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ… וּמַעֲשֵׂיהֶם כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן בְּתוֹךְ הָאוֹפָן״.

האופנים האלה נעים, והם אינם נעים באופן מקרי. יש כאן הנהגה, יש כאן סדר של תנועה, יש כאן דרכים שבהן המציאות מתנהגת. ויחזקאל רואה את זה. הוא רואה את מה שקורה שם, בנסתר, בנצח, במה שאינו תלוי ברגע המסוים הזה. הראייה הזאת, או החזיון הזה, עושה את האדם חזק כאן. התמונות, הדימויים, האופנים והגלגלים שבאים משם נותנים לו משהו שהוא יכול לעמוד עליו כאן, גם כאשר כאן הכול נראה שביר.

חזון יחזקאל מתרחש כאשר השמים נפתחים, והוא רואה כיצד מתנהגים האופנים. אפשר לראות באופנים מעין אופני הזמן, ארבע דרכי הנהגת המציאות, כד׳ המשתתפים בה. הוא רואה את הגלגלים, את התנועה, את מה שמניע את המציאות מאחורי מה שאנחנו רואים.

ואז, מיד אחרי החזון, אומר לו ההוויה: ״בֶּן אָדָם, עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ״. שימו לב לסדר: עמוד על רגליך, ואז אדבר אליך.

אפשר לשמוע כאן גם את ההרגלים שלנו. ההרגלים הולכים מאליהם. אנחנו לא צריכים לחשוב עליהם. הם נותנים לנו כוח מפני שהם נותנים לנו מבנה. כאשר אנחנו עושים דבר שוב ושוב, הוא כבר אינו דורש מאיתנו את כל המאמץ של ההתחלה. הוא נעשה חלק מאיתנו.

וזה חשוב מאוד בימי משבר. כאשר הדברים שמסביבנו נעשים לא יציבים, כאשר מה שהיה מובן מאליו פתאום מתערער, אנחנו חוזרים לדברים שכבר בנויים בנו. למסורת, להרגל, לתנועה שאנחנו מכירים. החזקה היא משהו שכבר עמד שם לפנינו.

ואז יחזקאל הולך אל בקעה מלאה עצמות. ״וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד״. העצמות הן מה שנשאר אחרי שהכול כבר התפרק. אבל דווקא שם הוא מתבקש לראות את הפוטנציאל. ״הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?״ והוא רואה כיצד העצמות מתחברות: ״וְהִנֵּה רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ״. אחר כך עולים עליהן גידים ובשר ועור, ולבסוף באה הרוח.

כלומר, יחזקאל רואה את הפוטנציאל במקום שבו אנחנו רואים רק שבר. הוא רואה עצמות, אבל הוא רואה גם את מה שיכול לקרום עליהן עור וגידים.

וזה אולי מהו החזק־אל שבאדם. לא אדם שאינו נשבר, אלא אדם שיכול לראות בתוך השבר את מה שעדיין יכול להיבנות. הוא רואה את האופנים כאשר אנחנו רואים רק תנועה מקרית. הוא רואה עצמות כאשר אנחנו רואים רק מוות. והוא רואה אפשרות של חיים כאשר עדיין אין לפנינו אלא פוטנציאל.

אולי לכן החזון וההרגל קשורים זה בזה. החזון מביא אלינו צורה מן ה״שם״, וההרגל נותן לצורה הזאת מקום ב״כאן״. מה שאנחנו רואים יכול להפוך למה שאנחנו עושים, ומה שאנחנו עושים שוב ושוב נעשה חזקה.

כך החזון יכול להפוך להרגל, ההרגל יכול להפוך ליציבות, והיציבות יכולה לתת לנו כוח לעמוד.

השמים נפתחים, יחזקאל רואה, ואז הוא מצטווה לעמוד על רגליו.

צריך לראות מה קורה שם, כדי שיהיה לנו כוח לעמוד כאן.