בחדר הישיבות, מנשה הרים את הראש מהשולחן ואמר: "סוף-סוף. מחר יגיע היום הגדול".
יאיר הציץ במחברת פתוחה, הניח אותה על השולחן, ליטף אותה בחיבה וחייך: "הכל מוכן, מנשה. יצירת מופת של השבתה. והכל בזכות החכמה שלך".
מנשה חייך בסיפוק ואמר: "ככה זה כשיודעים להחזיק את המדינה בנקודות הלחיצה הנכונות".
יאיר הנהן בהתלהבות ומיד רשם במחברת את מילות מנהלו. 'איזה מזל יש לי לעבוד עם בן אדם כל כך דגול. כמה עוד אוכל ללמוד ממנו', הוא חשב לעצמו, אבל החליט להוסיף בקול רם, "אני לומד ממך כל יום. זה לא רק ניהול, זו אמנות".
"עזוב אמנות, דבר במספרים. איפה אנחנו עומדים?".
יאיר לכסן את עיניו בכיוון המחברת והנהן: "ארבעים ושלושה אחוזים מהמשק. לא יעבדו".
"חלש. אני זוכר שסיכמנו על יותר".
יאיר אמר בהצטדקות: "זה רק הגל הראשון. הוועדים מתחננים להצטרף. השמיים הם הגבול, ורק אתה מחזיק בשליטה".
"טוב, מי בנבחרת?".
יאיר הגיב בחיוך רחב: "החשמל, רשות שדות התעופה ואשדוד. השילוש הקדוש".
מנשה משך בכתפיו ואמר: "אה, הלקוחות הקבועים. הם כבר לא שובתים בשביל כסף, הם שובתים בשביל המסורת. אני מקווה שהם מעריכים את תרומתינו בניהול".
יאיר חייך ואמר: "עשרת אלפים מכל ועד כ'דמי ייעוץ', ובנמל התעופה סגרו לך ומשפחתך כרטיסי טיסה פתוחים".
"תגיד להם שנמאס לי מאירופה. השנה אני רוצה יעדים עם אופי. אם הם לא יכולים לארגן לי ספארי, שיחפשו מישהו אחר שיסגור להם את השאלטר".
יאיר ניענע בידו לשלילה ואמר: "הם לא יעזו לנשום בלעדיך".
"מצוין. ושיעבירו הכל במזומן. אני צריך להחליף מכונית".
נשמעה דפיקה בדלת. יאיר פתח ופנימה נכנסה אישתו של מנשה.
מנשה שאל: "חווה, קרה משהו?".
חווה השיבה: "לא, מה, אי אפשר לבקר את בעלי האהוב?".
מנשה אמר ברצינות: "כמה את צריכה?".
חווה הראתה לו 3 אצבעות.
מנשה הוציא משולחנו כמה שטרות ונתן לאישתו ואמר: "חווה, לא יכול להיות שתספורת וציפורניים כל כך עלו. פעם זה היה לא יותר מעשרת אלפים".
"אל תהיה טיפשון. זה סתם לעבור קצת בחנויות כי משעמם לי. וגם פתחו בית קפה חדש בשרונה".
מנשה שאל: "רגע, חווה, אמרת שלא בשביל כסף באת. למה התכוונת?".
"זה מה שאמרתי? בטוח?".
"כן, די בטוח", ופנה אל יאיר: "שמעת מה אישתי אמרה כשנכנסה?".
יאיר אמר כשקולו רעד מפחד לא להיכנס לויכוח בין בעל ואישה: "שמעתי בקושי".
מנשה שאל: "אבל שמעת שהיא אמרה שבאה לא בשביל כסף?".
יאיר ענה כשקולו רעד במיוחד: "א-אני חו-חושב ש-שכן".
מנשה שאל: "חווה אז למה התכוונת. מקווה שלא קרה משהו נורא".
חווה הכניסה כסף לתיקה ואמרה: "לא, שום דבר נורא. עודדי שלנו התקשר ואמר שנתן לחברים לנהוג בב.מ.וו שלו והם החזירו את הרכב עם שריטה בפגוש".
"משהו רציני?".
"לפי דבריו זה כלום, אבל בכל זאת הוא לא יכול להסתובב עם רכב שרוט. חייבים דחוף לקנות לו רכב חדש".
"טוב, כשעודדי יחליט מה הוא רוצה שיגיד", ופנה לחווה: "את הולכת לקניות?".
חווה ענתה: "כן, קצת לשטוף את העיניים. היום זו ההזדמנות האחרונה שלי לשופינג רציני לפני שהכל ייסגר הרמטית ומחר לא יהיה לאן ללכת".
"מדויק. מחר שום דבר לא יעבוד".
"מה, באמת הצלחתם לסגור הכל, אפילו את החנויות הקטנות ובתי הקפה?" שאלה חווה מתפלאת.
"בוודאי. אין בזה מנוס, המדינה חייבת לעמוד מלכת, וההרגשה חייבת להיות שהכל סגור ומסוגר".
חווה אמרה: "אהה, אז ביי, מתוקי".
מנשה הציץ על יאיר לבדוק אם שמע את כינוי שאישתו נתנה לו.
יאיר עמד בפנים חתומות ואפילו סיבב אותם דווקא רחוק מעיני מנשה.
מנשה ניער את ראשו כמו מתעורר מחלום ושאל: "אז איפה עצרנו?".
יאיר ענה: "אמרת שאתה צריך להחליף מכונית".
מנשה הנהן לעצמו ואמר: "נכון. מזל שהזכרון שלך כל כך טוב. אני מרוצה מאיך שאתה עובד".
יאיר חייך ומרוצה מהתשבוחות של הבוס שלו ושאל: "אתה רוצה להחליף את הוולוו שקיבלת מבזק לפני חודשיים?".
"לא, הוולבו דווקא בסדר. אבל אישתי רוצה להחליף את המרסדס שלה. ושמעת עכשיו, לבן שלי גם יש בעיה עם האוטו שלו".
יאיר היה מופתע, פיו היה פעור ושאל: "אשתך התחילה לעבוד?".
מנשה ענה בבוז: "מה פתאום".
יאיר נגע עם אצבעות בשפתיו ושאל: "אז למה היא צריכה מכונית?".
"יאיר, אל תשאל שאלות טיפשיות. מי בישראל יכול להסתדר בלי מכונית?".
יאיר היסס, חצי לחש: "אולי מי שנוסע כל יום במוניות?", וכמעט מיד הוסיף בקול רם: "סליחה".
מנשה נדרך ושאל: "אתה לא רושם על החשבוניות שזה בשבילה, נכון?".
יאיר ניענע בחוזקה את ידו לצדדים ואמר: "לא, לא, פיזרתי הכול על עובדי המנהל".
"ידעתי שאפשר לסמוך עליך. יאיר, מכונית זה לא בשביל לנהוג, זה שיראו. היא לא באמת מתכוונת לנהוג, הרי היא עדיין לא עברה טסט".
יאיר גיחך במבוכה ואמר: "כן זה באמת יותר קל".
מנשה אמר: "טוב אתה מסיט אותי מהעיקר. חוץ מהקבועים, מי עוד סוגר מחר את השאלטר?".
"הבנקים".
מנשה אמר: "מצוין. אני לא רוצה שאנשים יבזבזו את הזמן בבנקים. מי עוד?".
"משרדי התיירות, הבריאות, הפנים והאנרגיה. גם הבנק המרכזי בפנים".
מנשה אמר, מדמה פיהוק: "משעמם. תן לי משהו חדש, משהו עם 'צבע'".
יאיר עייין במחברת, קלט בשמחה ואמר: "הרכבת!".
"וואו. איזו הפתעה! הם בדרך כלל שובתים רק בימים שמסתיימים ב-'י', ואם השביתה הייתה היום, בטוח היו מצטרפים בטענה שעייפים מדי ממנוחה בשבת, אוהיו מודיעים ששוב נפגע כבל חשמל ולא עובשים כדי לחפש את האשם".
"וואו. הפתעה! הם בדרך כלל שובתים רק בימים שמסתיימים ב-'י', אם השביתה הייתה היום, בטוח היו מצטרפים בטענה שעייפים מדי ממנוחה בשבת."
יאיר הנהן להסכמה והמשיך: "וגם 'צים' ביקשו להצטרף לחגיגה".
מנשה זקר גבה ושאל: "בשביל מה? נו, אז יעצרו את האוניות באמצע האוקיינוס. מי יראה את זה? לא, תמסור להם- הפעם לא".
"אבל תמיד אתה אומר להם 'הפעם לא'. זה כבר נהיה הרגל".
מנשה שאל: "תגיד לי, אתה רוצה להתעסק במילים או בתכל'ס? 'הפעם לא' זה 'הפעם לא', גם אם זו הפעם העשירית ברציפות".
יאיר הנהן בצייתנות ואמר: "הבנתי, סליחה", ושוב רשם במחברת.
"והמשטרה?".
יאיר ענה: "המפכ"ל מתעקש שגם הפושעים ישבתו. הוא טוען שאחרת ההשבתה לא מלאה וזה פשוט לא נראה טוב".
"צודק. הגיוני לגמרי".
יאיר אמר: "נכון, אבל יש בעיה, לפושעים אין וועד מרכזי. הם כרגע במלחמה על הכיסא של היושב ראש. הכנופיות מהדרום נגד נתניה, והצפון בכלל ביקשו סיוע משיקגו ובוסטון. אבל שם מס ההכנסה האמריקאי עצר אותם. טוענים שהתרומות שהם מעבירים נמוכות מדי.
מנשה אמר: "הבנתי", חשב רגע ואמר: "אז תזמין רק את הוועדים הקטנים עכשיו, שיראו שיש 'תמיכה עממית'. ודרך אגב, מה לגבי המרגלים?".
יאיר שאל: "אתה מתכוון למרגלים שלנו בחו"ל או למרגלים מחו"ל אצלינו?".
מנשה הרצין ואמר: "יאיר, אנחנו עושים שביתה בארץ. מעניינים אותי מרגלים מחו"ל שעובדים בארץ. הם יצטרפו או מה?".
"האנגלים בעד, הרוסים תמיד ישמחו לא לעבוד, הצרפתים כבר שנים נראים בשביתה תמידית, והאיטלקים יעשו כרגיל שביתה איטלקית".
מנשה חייך קלות ושאל: "ומה עם הסוכנים שלנו, הגיבורים?".
"כולם בחו"ל. חלקם בטורקיה, חלקם בלבנון, השאר באיראן".
מנשה שאל: "אין זמן להחזיר אותם?".
"כדי שישבתו?".
מנשה אמר: "כן", שתק והריח סיגר בלי להדליקו ואמר: "עזוב. מה עם הצבא?".
יאיר ענה: "הם מתנים הכל בשביתה של חיזבאללה. עמנואל מקרון הבטיח לנסות לסדר שביתת נשק איתם." מבטו של מנשה היה סקפטי ביותר. יאיר מיד הוסיף, "לפחות על הנייר ".
דפיקה נשמעה בדלת. יאיר הציץ בפתח המנעול וסימן למנשה בתנועות ידיים.
מנשה שאל בשקט: "חנ'לה?". יאיר הנהן. מנשה סימן בידו ואמר: "תכניס אותה".
חנה נכנסה בסערה ושאלה: "אז מחר אתם שובתים?".
מנשה אמר: "אנחנו? איך אפשר? מישהו צריך לארגן את כל הבלגן הזה".
"אז בעצם אתם עובדים מחר?".
"לא, אנחנו מתאמים".
חנה שאלה: "ותיאום זה לא עבודה?".
"חנה, כולם יודעים שלתאם זה למעשה אמנות של לא להפריע".
חנה אמרה: "יפה. אז גם אנחנו, העיתונאים, נשבות מחר. כדי להרגיש חלק מהעם".
מנשה נלחץ ואמר: "אסור! אם אתם שובתים, מי ידווח שיש שביתה?".
חנה ענתה: "נדווח מחרתיים".
"לא, חייבים מחר! אחרת איך ידעו שיש שביתה ארצית?".
"לא יודעת, תכננתי ללכת לציפורניים. השכנה שלי עושה עבודה מיוחדת ורק מחר יש לה זמן".
מנשה שאל ישירות: "חנה, מה המחיר שלך?".
"בלעדיות. אחרת אני מפרסמת שההסתדרות היא היחידה שעובדת מחר".
"נו, טוב. קחי בלעדיות".
מנשה ליווה את חנה לדלת וסגר אחריה. הוא הסתכל על יאיר בחיוך מנצח ואמר: "ראית? ככה גורמים לעיתונאית לרצות בדיוק את מה שאתה רצית שהיא תרצה".
הטלפון צלצל. יאיר ענה, הקשיב לרגע וקפא. אחרי רגע אמר: "מנשה... השר הסכים לכל הדרישות! הכל! כבר אין סיבה לשבות. אז... כל השביתה מתבטלת? "
מנשה פרץ בצחוק רועם ואמר: "ממתי צריך סיבה כדי לשבות? מי בכלל ידע שקיבלנו מה שרצינו? נגיד שיש לנו דרישה חדשה".
יאיר שאל: "איזו דרישה?".
מנשה אמר: "מה זה משנה? נמציא משהו מחר בערב, אחרי שהמדינה תעמוד מלכת".
יאיר שאל: "אתה רוצה להגיד שנשבות בכל מקרה?".
מנשה ענה: "בוודאי".
יאיר שאל: "אבל למה?".
מנשה ענה: "יאיר, אתה לפעמים כמו ילד קטן. העם זקוק לבידור. פעם היו לנו גלדיאטורים בתוך זירה. היום יש לנו שביתות בתוך המשק. לנו זה זול, זה מובן, וזה גם מיותר בדיוק כמו מערכת בחירות. זה בדיוק מה שהעם הזה צריך כדי להרגיש חי".
יאיר הרים מחברת משולחן, חיבק אותה וחצי לחש בהערצה: "ומחר... מחר כולם יריעו לך כמו שמגיע לקיסר שלנו"
