בריאה

שלמה שכב במיטה מעל השמיכה. 'נו, כמה זמן אפשר לחכות? כך אני עוד מעט ארדם. אני חייב לעשות משהו'. כדי להעסיק את עצמו הוא התחיל להיזכר במה שעשה במשך היום.

כאשר שלמה טייל במחשבותיו לאורך ולרוחב של יום עבודתו, לאה עמדה מול המראה בחדר האמבטיה. 'צריך להוריד את איפור היום, אבל קודם כול צריכה לעשות אמבטיה חמה לפנים. כך אוכל לנקות אותם בקלות רק בעזרת צמר גפן.'

המחשבות המשיכו להגיע, 'ואולי להוסיף קצת קרם לחות?' ולהגיע,'ואולי טיפה יותר מקצת?' ואז המחשבות אחרונות כמו אקורד סיום ביעצירה בת שעה, 'זהו. הפנים במראה  נראים נקיים ובצבע הנכון לקראת השינה'.

ואז, אחרי אקורד הסיום, הקפצה דרמטית: 'וכעת אני צריכה להתאפר. בצורה קלה, אבל להתאפר. הרי לא יעלה על הדעת שאכנס למיטה עם שלמה בלי איפור בכלל, כאילו אני אחת מהנשים ההן שלא מכבדות את עצמן.'

רגע אחרי שהמחשבות ניסו להירגע, עוד משהו קפץ לראשה, 'אבל חשוב שהאיפור כמעט ולא ייראה, שהבחורצ'יק לא יתחיל להתרגש מדי. רק זה יהיה חסר'. לאה הסירה שכבה דקיקה,  כמעט בלתי נראית  של האיפור, מסתכלת במראה כמו צייר על חתחרתו בזמן שמשיכות מכחול אחרונות מביאות את עבודתו לידי שלמות.

סוף-סוף לאה נכנסה לחדר השינה וגלשה אל מתחת לשמיכה. שלמה, כשחיוך מרוח על כל פניו, חיבק אותה וניסה לנשק אותה.

לאה דחפה אותו בחוזקה. "פו, אתה דוקר." קולה אומנם לא היה כועס, אבל גם הנזיפה הקטנה הזאת הספיקה כדי ששלמה יגיב.

"אבל התגלחתי רק עכשיו."

"לא עכשיו, אלא לפני שעה."

"אני אשם שאת הסתגרת בשירותים לשעה?" להיות איתה נחמד זה עוד בסדר, אבל לקבל על עצמו אשמה על לא עוול בכפו, או יותר נכון, על לא עוול בפניו, שלמה לא היה מסוגל, אבל מבטה של לאה הרגיש כמו סיר רותח מזהיר "תתרחק או תכווה".

"כן. הייתי שם כדי להיות יותר יפה בשבילך. מה שאני עושה עבורך..." המבט המאשים הרגיע את שלמה שידע שלהמשיך להתווכח, לא יביא לשיפור כלשהו, רק ידחה את הרגע המיוחל שלשמו הוא נמצא במיטה. לכן הוא מיהר להסכים: "טוב, סליחה. אלך להתגלח."

"ואל תשכח להתבשם." שלמה שתק.

'כאילו אני מריח רע. למה היא הייתה צריכה להגיד לי את זה?' בפה הגיב בקצרה, "כמובן."

"ואל תשכח לאוורר קצת את הבושם, שלא תחנוק אותי."

המחשבות בראשו של שלמה לא שוות הזכרה, כי בכל זאת, זה סיפור לא רק למבוגרים.

'עכשיו היא סתם מנסה לעקוץ אותי?' בקול הוא רק אמר, "כן, כן, אני זוכר."

הוא הלך להתגלח. אחרי כמעט חמש דקות חזר ונכנס למיטה. לאה הסתכלה על השעון.

"נו, תראה, בגללך איחרנו את המועד."

ושוב הוא אשם. "מה זה משנה כמה דקות?"

"כשמדובר בגורל הילד שלנו, כמה דקות משנות הכול."

"את לא מגזימה עם תכנון לידה? לדייק עד לרמת הדקה רק כי האסטרולוג המהולל שלך אמר כך?"

לאה הסתכלה עליו בבוז מופגן. "אם אתה לא מבין בזה, אל תתערב.אם היית אישה, היית מבין."

"אני באמת לא מבין. את באמת חושבת שבמקום שיגדל איש דגול, ילדנו יגדל סתם בן אדם לא חשוב, וכול זה בגלל שנוצר בהפרש של כמה דקות?"

לאה דחפה אותו בכתף. "בדיוק כך אמר אלברט."

"אלברט?"

"האסטרולוג שלי, אמרתי לך כבר."

שלמה נשכב על הגב ובהה בתקרת החדר בניסיון למצוא לפחות שם בהירות. "טוב, אני נכנע. ומתי הפעם הבאה שמתאימה לתהליך ייצור הילד?"

לאה התיישבה. "אתה צוחק? איזה ייצור? זו בריאה."

שלמה רק הנהן. לאה המשיכה להסתכל עליו עוד כמה שניות; גבותיה ירדו וגרמו לעיניים להיראות כחריצי ירי. "חזיר!" היא נשמה עמוקות, פנתה הצידה, התכופפה מעל השידה ודפדפה ביומנה המונח שם. באחד הדפים היא עצרה וקראה את הכתוב.

"בעוד שנה ויומיים."

שלמה התיישר בבת אחת במיטה, סיבב את ראשו אל לאה ואפילו הטה את צווארו כלפיה. הוא חצי הוציא, חצי זרק מפיו מילה בודדת: "מה?"

לאה דווקא הייתה רגועה מאוד, כאילו אין שום דבר מיוחד בדבריה. "עוד שנה ויומיים."

שלמה ניסה להגיד משהו, אך שפתיו רק התנפחו והתהדקו כמה פעמים, וראשו נע לצדדים כאילו הוא מדבר לעצמו. לבסוף, אחרי כמה נשימות, המילים השתחררו ממיתרי הקול והתחילו לזרום: "אני שמעתי את זה, אבל מה נעשה עד אז?" עוד כמה נשימות הרגעה. "אולי נתאמן בינתיים?"

פניה של לאה הרצינו. "לא, בשום פנים ואופן. אלברט אמר שאסור לעסוק בסקס מהרגע שדיברתי איתו על כך ועד רגע הבריאה."

"ומתי דיברת איתו?"

"לפני שבועיים בערך."

אז בגלל זה שבועיים לא עשינו כלום. שלמה הבין שלהגיד את המילים האלו יהיה מיותר ועל גבול התאבדות, אז ניסה משהו אחר. "ומה, את רוצה  שלא נעשה את זה עוד שנה?"

לאה תיקנה אותו כמעט בלחש: "ויומיים."

"אני לא יכול בלי זה."

"אז תתאמן לבד. לי אסור."

"אז אולי לשם שינוי אתאמן עם מאהבת?" 'בשביל מה אמרתי את זה? אולי עליתי על קרח דק. רק שהיא לא תתחיל לדמיין.'

לאה הסתכלה עליו כעל ילד שובב. "אם תצליח למצוא אחת תוך שנה, אז תתאמן איתה."

'מה? אפילו טיפה של קנאה אין לה? זה לא פייר. אולי זה הזמן להיעלב? ואם היא באמת רצתה להעליב אותי? לא, פשוט אהפוך הכול לבדיחה.'

"את סתם מזלזלת ביכולות שלי."

"ממש לא."

שניהם שכבו זמן מה בלי לדבר, שניהם בוהים בתקרה.

לאה סיבבה את ראשה כלפיו וחייכה. "אדבר עם אלברט. אשאל האם יש סיכוי שאם נשנה את מקום הלידה, אולי יהיה אפשר לברוא יותר מוקדם."

"וזה קשור?"

"ברור. בשביל לקבוע את גורל הוולד חשוב גם הזמן של הלידה וגם המקום; לא מספיק רק זמן מסוים. אז ייתכן שאפשר למצוא מקום אחר ללידה כדי להקדים את הבריאה."

שלמה הסתובב אליה. "אני מקווה מאוד שלשנות את ההורים של הילד לא עלה בשיחות שלך עם אלברט?"

לאה נתנה לשלמה סתירה קלה שדמתה יותר לליטוף. "מה, חשבת שאחליף אותך במישהו אחר?"

שלמה הרגיש כמו חתול שאכל שמנת. 'לאה יודעת להגיד את הדברים הנכונים. איזה מזל שיש לי אותה.' "את יודעת, אני משוכנע שיהיה אפשר למצוא מקום אחר שיתאים לבריאה מוקדמת יותר."

"אתה חושב?"

"אני בטוח."

"אז מה זה אומר?"

"שאפשר לשנות את הזמן ואת המקום..."

"וזה אומר..."

"שלא משנה איפה תלדי, לברוא אפשר כאן ועכשיו."

"אני לא מבינה איך זה קשור."

"גם אני לא. אבל זה כל הקסם בלעשות דברים לא מובנים."

ושניהם התחבקו והתנשקו...

בריאה זה תהליך לפעמים מסובך ולא תמיד ברור ובזה טמון הקסם