יואב נכנס לבית הקפה והתיישב ליד השולחן הקרוב לכניסה. הוא אהב להסתכל החוצה בזמן שהכין את שיעורי הבית שלו. לאחר שהזמין כוס מיץ, המתין בסבלנות עד שהמשקה הגיע לשולחנו. הוא לקח לגימה, הניח את הכוס במרכז השולחן והוציא מתיקו מחברת עבה. יואב דפדף בה עד שמצא את העמוד עם שיעורי הבית, שלף עט והכניס אותו לפיו. לעיסת העט בדרך כלל עזרה לו להתרכז.
"ובכן, מה יש לנו כאן היום?"
ברגע שחלפה מחשבה זו בראשו, הוא שמע זמזום וראה זבוב מתיישב על המחברת. עיניו נפערו בהפתעה מהאורח הבלתי צפוי שנחת הישר מולו. חיוך זדוני הופיע על פניו, ואצבעותיו החלו להתקרב אל קצה המחברת. הזבוב לא זז, כאילו ניסה להתרכז במה שכתוב על הנייר, או אולי היה מרוכז במשהו אחר לחלוטין. כך או אחרת, הוא לא הבחין ביואב סוגר עליו את המחברת בפתאומיות.
כשהרים את המחברת שוב, הזבוב היה המום לחלוטין וללא נוע. יואב ניער את המחברת אל הרצפה והביט בשובבות בזבוב, שעף ממנה אל מתחת לשולחן השכן. החיוך המרושע הפך לחמים למראה הזבוב שהחל לזוז, תחילה גרר את רגליו בקושי רב, ולאחר מכן האיץ את קצבו עד שהצליח להתרומם לאוויר ולעוף לדרכו.
יואב חש אכזבה קלה על כך שהשעשוע נגמר מהר כל כך, אך מיד התנער מכך וחזר למחברת. לאחר שאיתר את מספר הבעיה שעליו לפתור, הוציא מתיקו את ספר התרגילים ופתח בעמוד המבוקש.
"טוב, שוב בעיה עם רכבות", הרהר לעצמו. "אני לא מבין, כמה רכבות נוסעות בין תל אביב לחיפה? איך זה שלכל תלמיד יש רכבת שממתינה רק לפתרון שלו כדי לצאת לדרך? וכל הרכבות יוצאות תמיד בשעה שמונה. אה, לא משנה.
במקום לכתוב את התשובה במחברת, אהרון שלף את העיפרון והחל לשרטט על הדף קטר פחם ישן, כזה שמעלה עשן שחור וסמיך במעגלים גדולים. הוא השקיע בפרטים הקטנים של הגלגלים והקטר, אף על פי שזמנם של קטרי קיטור ופחם עבר מן העולם עוד במאה הקודמת.
עדיף שאפתור את הבעיה ואשחרר את נהג הרכבת שיוכל סוף-סוף לחזור הביתה", אמר לעצמו בחצי חיוך, והחזיר את המבט אל השורות הצפופות של התרגיל.
ויואב החל לפתור את הבעיה: "רכבת יוצאת מתל אביב לחיפה בשעה שמונה בבוקר במהירות של 60 קמ"ש. מעניין, בשמונה זה באמת שמונה, או בערך שמונה כמקובל ברכבת ישראל?"
יואב הרגיש שמחשבותיו בורחות בבוז מופגן מהתרגיל, והזדרז לטאטא את כולן אל אותו תא נסתר במוחו שהיה אחראי באופן בלעדי על פתרון בעיות רכבות.
"בנתניה, שנמצאת במרחק של 30 ק"מ מתל אביב, כביש חוצה את מסילת הרכבת. המערכת האוטומטית להפעלת המחסומים שווקה חיים כרגיל. אף עובד רכבת, חי או מת, לא ענה לקריאתו של מרכז הבקרה של קו תל אביב–חיפה. ארנון לוי, עובד רכבת הגר ביישוב הסמוך ונמצא בביתו משום שיצא לחופשה, עונה לקשר ומסכים לבצע את עבודת המערכת האוטומטית, כלומר, ללחוץ על כפתור הורדת המחסומים בכביש החוצה את המסילה.
שאלה: באיזו שעה ארנון לוי צריך להוריד את המחסום, כך שכמה שפחות מכוניות ימתינו בפקק שיווצר, ורצוי גם שאף מכונית לא תתקע על המסילה בזמן שהרכבת עוברת?"
יואב גירד מאחורי אוזנו והחליט שהגיע זמן ללכת לשירותים. "אולי אם מחשבות לא יוצאות לי אנסה להוציא משהו אחר". אבל אחרי כמה דקות, יואב חזר בחוסר רצון לשולחן. ביד רועדת הרים את הספר וריכז את כוח רצונו בכתוב בו.
"הבעיה הזאת מאוד מעצבנת, אנסה בעיה אחרת".
הוא הציץ אל תוך המחברת, קלט מספר תרגיל חדש והחזיר את מבטו אל החוברת.
"מה, שוב בעיה עם רכבות? אני לא מבין, מי שכתב את כל הבעיות עבד במקביל ברכבת ישראל? ולמה אותו מחבר חשב שכל התלמידים ששים לעבוד ברכבת ולפתור את הבעיות שלה? למה אין שואלים את האחראים הישירים על תנועת הרכבות? מה יקרה אם התלמיד יפתור לא נכון? רוצים שתהיה תאונה?"
בדמיונו ראה יואב שתי רכבות נפגשות אי-שם ליד נתניה ומתפוצצות. מתוך אחת הרכבות נהג הקטר צועק לאוויר: "אני לא אשם, זה יואב שנתן לי תשובה לא נכונה!" מיד לאחר מכן מתקרבת אל הרכבת ההרוסה ילדה קטנה ומייבבת: "אבא, אבא, למה הקשבת ליואב הזה?"
יואב הרגיש רע מאוד ורץ בשנית לשירותים. הוא חש בחילה עזה, אך ניסיונותיו להקיא לא צלחו. הוא שטף את פניו במים קרים וחזר אל שולחנו.
"אני אפתור את הבעיה, אני מבטיח שנהג הקטר יחזור היום הביתה בבטחה לבת שלו".
הוא המשיך לקרוא את הבעיה החדשה: "רכבת א' יוצאת מתל אביב לחיפה בשעה שמונה בבוקר במהירות של 60 קמ"ש. באותו זמן רכבת ב' יוצאת מחיפה לתל אביב במהירות של 90 קמ"ש. אם ידוע שהמרחק בין תל אביב לחיפה הוא 100 ק"מ, תוך כמה זמן יראו נהגי הקטרים זה את זה?"
"ועכשיו שוב הכול תלוי בי? שוב אני חייב לדאוג ששום אסון לא יקרה לרכבות בזמן נסיעתן, כאילו אני לפחות מכונאי רכבות? אולי הן פשוט לא ייצאו כלל לדרך? נניח שהתשובה היא אפס דקות, כלומר, ברגע שיוצאים, מיד עוצרים. כן, זו התשובה הטובה ביותר. הן לא יזוזו, ולכן גם לא יתנגשו. רגע, אבל הן אמורות להיפגש... אז אולי שנהג הרכבת מחיפה יעלה על רכבת אחרת או על אוטובוס ויפגוש את הנהג השני בתל אביב? זהו! זה הפתרון. כולם שלמים ובריאים, ואפילו נפגשים בדיוק כפי שנדרש בשאלה".
מרוצה מכך שפתר את הבעיה בקלות כה רבה, יואב רשם את התשובה במחברת, סגר אותה והכניס לתיקו. די, להיום הוא סיים את שיעורי הבית. עתה יכול היה לעבור לדברים החשובים באמת: הוא הוציא מכיסו את הטלפון הנייד, נכנס לקבוצת "מומחי רכבות" באינסטגרם, העלה מיד תמונה שלו בבית הקפה וצירף את הכיתוב: "כאן אני פותר בהצלחה בעיה מספר 326."
לאחר מחשבה קצרצרה הוסיף לפוסט שמונה סמיילים שונים והנהן בראשו באות הערכה על העבודה המצוינת שביצע. הרכבות נעלמו לו מהראש מיד אחרי זה. מי ידע אז שזה היה רק אימון לקראת הדבר האמיתי.
שנים לאחר מכן, משהו בידע המוקדם שצבר על מסילות ברזל ובחירת התשובות הנוחות ביותר הוכיח את עצמו. יואב אברקר, שר התחבורה מזה שלוש שנים, ישב ליד שולחן עץ גדול עמוס בשתייה ובכיבודים עשירים, אבל הפעם במקום לפתור בעיות במחברת, הוא נאלץ להקשיב לדיון סוער על הסיבות האפשריות לתאונת הרכבות האמיתית בסמוך לכפר ויתקין.
בדיון הועלו טענות לפיהן התוכנה המפקחת על תנועת הרכבות פותחה עם שגיאות קריטיות. אולם עד מהרה התברר שהמנהל האזורי ניתק אותה ידנית באותו יום ממש, כי התרעותיה החוזרות ונשנות הפריעו לו לעבוד. מכיוון שהמנהל הנדון היה בן כיתתו של השר, בדיוק ההוא שהעתיק ממנו את פתרונות הרכבות פעם בתיכון, אשמתו באירוע לא נמצאה מוצדקת והחיפוש אחר האשם האמיתי באסון נמשך.
לאחר חקירה לא ארוכה נמצא לבסוף האחראי האמיתי - מזכירת המנהל, שהגישה לו באותו יום כמות גדולה מדי של קפה. בשלב זה הוחלט להפסיק את החקירה ולהסיק מסקנות: המזכירה פוטרה וכעת, לאחר שהבעיה נפתרה על הצד הטוב ביותר בדיוק כמו במחברת הישנה, סיכם שר התחבורה בגאווה: "אסור שזה יקרה שוב. צריך להקפיד יותר שרק אנשים מתאימים יאיישו תפקידים חשובים מעין אלו."
בזאת ננעלה ישיבת הבירור וכל הנוכחים, מלבד המזכירה והרכבות, כמובן, חזרו לעבודתם כרגיל, כאילו מדובר בעוד תרגיל מתמטי שאפשר פשוט למחוק עם מחק ולשכוח.
