גופי [18.10.20] / גופי ואני [6] [עכשיו] /

אתחיל דווקא מהשיר השני אשר נראה לי כמעין עלעול באלבום התמונות שלך מימות ילדותך.  כמה השתנה בך מאז, את לוחשת לעצמך ובאירוניה כותב כי הגוף יקנוס אותך על הזנחה. 

ולגבי השיר הראשון - אכן תאים מתחלפים בגופנו בכל רגע ורגע, אפילו בעת בגרות. אך ניכר כי את מאוכזבת משהו מבגידת הגוף, מההתעסקות עמו. אך מה לעשות, זו דרכו של עולם.

הראשון: לא נעים. גופך מחליף תאיו מבלי שתדעי כמה פעמים, מתחדש למרות ההזדקנות הסופית ורואה בך שפחה שלו.

השני: מבטא דאגה: אם גופך יראה את התמונה של הפעוטה בת שנתיים וחמיש חודשים הוא יקנוס אותך על הזנחה.

תודה רבה לך רבקה יקרה, שבוע טוב ומיטיב.

השיר הראשון מתאר את הגוף כישות עצמאית וחזקה שמתחדשת, זוכרת ומנהלת את עצמה, בעוד שהתודעה מרגישה נשלטת על ידו 

השיר השני מציג זיכרון ילדות רחוק  ומבטא פער כואב בין העבר לווה – הגוף הנוכחי "יקנוס" על ההזנחה והזמן שעבר מאז.

מקסים - שנת תשפ"ז מלאה בפז

רבקה יקרה,

קראתי את שני השירים שלך, והתרשמתי מאוד מהעומק ומהכנות שבהם. בשניהם הגוף הופך לשפה של זיכרון, זמן וחוויה – פעם דרך המודעות להזדקנות ולחלוף החיים, ופעם דרך הפרטים הקטנים והיומיומיים שמקבלים לפתע משמעות אחרת.

 מרגש במיוחד  היכולת שלך לקחת דבר מוכר ופשוט ולהביט בו מזווית בלתי צפויה, שמזמינה את הקורא לעצור ולחשוב. שני השירים שונים זה מזה, אך שניהם נוגעים באותה נקודה רגישה: הקשר המורכב בין הגוף, הזמן והזהות.

כתיבה אמיצה, אישית ומעוררת מחשבה. 

ערב טוב ושקט 

שמוליק

.

תודה רבה-מיוחדת לךָ, שמואל יקר! <לב>

רבקה

---

רבקתי היקרה, 

את מביטה בתמונה באלבום, תמונה שלך כילדה קטנה, עדיין תינוקת

ומחשבות עולות, מה תחשוב הילדונת כשתפגוש את רבקה ש...

שהזדקנה. מה היא תחשוב

היא תחשוב שרבקה שהתבגרה וכבר קצת מזדקנת, הזניחה את הגוף החמוד שבתמונה.

אין מה לעשות, הטבע עושה את שלו

מחליף תאים בגוף ולא נותן לו תאים צעירים...

כזו היא דרכו של עולם.

החיבוק שלי מקיף את הגוף הזה שאני ממש ממש אוהבת.

שמצליח להחליש את העולה מהבית הראשון, השיר הראשון.

אאל"ט כל שלושה חודשים מתחלפים כל התאים בגוף.

הניגוד הנוצר בשיר - בין ההליך הליניארי - הזדקנות, לבין התחדשות, החלפת תאים מציג תמונה חזקה מאוד של "גוף" ריאלי לגמרי. זה מבט ביולוגי-מפוכח ולענ"ד גם מפוקח מאוד של המציאות.

השורה הפותחת ממסגרת את תיאור הגוף בהקשר של "תאוצה לקראת המוות".

אהה, רבקה יקרה. כל עוד הגוף מתחדש בקצבו שלו-הנפש גם היא מתחדשת בקצב שלה! ואני קוראת גם את שיר הצללים הזה המסתתר מאחורי שיר התקווה הקטן.... 

תשנה טובה ומאושרת לך ולשלך