"אני ... "* / תהלה /

רבקה יקרה,
שתי היצירות הקצרות נוגעות בשאלות גדולות מאוד : אהבה, חיים, חוב ומשמעות. הציטוט מעגנון ב״אני...״ פותח פתח למבט על האדם כמי שמבקש אהבה, גם כשהכלים שבהם הוא מחזיק אותה כבר קרועים ושבירים.

וב״תהילה״ הצלחת בכמה שורות מזוקקות לקחת את דמותה של תהילה בת מאה וארבע ולהפוך את חייה לשאלה המופנית אל כולנו: כמה זמן עוד נותר לנו כדי להשלים את חובותינו, ובעיקר  האם נדע להפוך את הזמן שנותר ל״תחילת חיים״ חדשה.

יפה במיוחד בעיניי הניגוד בין ״סיום חובות״ לבין ״תחילת חיים״, משפט קטן שמחזיק בתוכו עולם שלם. 

גמר חתימה טובה

שמוליק

אכן התמיהה והשאלה 

"כַּמָּה שָׁנִים 

לָנוּ עַד סִיּוּם חוֹבוֹת 

וּתְחִלַּת חַיִּים"

סוג של לקח ללמוד לא מעט דברים:

האחד הפשטני, בו אפשר לומר שתהילה את "עונשה" כבר קיבלה בעת הצרות שעברו עליה - שני בניה מתים בצעירותם ובתה ממירה את דתה. כלומר האם לא די בכך?...

ואף על פי כן משקיבלה עליה לתקן את העוול שעשה אביה בכך שלא ביקש מחילה מהארוס הראשון שלה, צריכה הייתה היא לבקש את המחילה, וכל יום שעבר ולא עשתה זאת, אפשר שמן השמים רחמו עליה והאריכו את ימיה עד שתבקש מחילה (בניגוד לכתוב  לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.  היא, אמנם, לא חטאה, אך קיבלה עליה לתקן)
שפר מזלה והגיע הסופר שכתב לה את שטר המחילה, ובכך סיימה את חובה והלכה לעולמה כן בת 104.

הדברים האלה מלמדים שאל לאדם לסמוך על תוחלת חיים כמו של תהילה, אלא לשלם מהר את חובו.

כמה אקטואליים הדברים שהבאת, רבקה יקרה, ותודה על כך.

.

בבר, תודה רבה-גדולה לך! <לב> / רבקה

---

תמיד הזדהיתי עם תהילה של ש"י עגנון, כי כזו הייתי - מקמצת במילים. לכן כתבתי עוד כילדה, כי לדבר לא דיברתי הרבה בעיקר בשל ביישנות יתר. ותהילה? היא זכתה לאריכות ימים בשל כך.

הרעיון הזה של עגנון, מוביל אל קבצנות אחרת ומסוג שונה. אל הצורך הזה לאהוב בכל פעם מחדש, לחוש את הרטט הזה, את פעימות הלב המואצות. להשתמש בתרמיל קרוע משם תזלוג האהבה, כדי לאהוב שוב ושוב ושוב. 

אהבתי את הקצרים העמוקים האלה.

רבקה יקרה..

שירייך עוסקים במהות החיים.

השיר הראשון עוסק בחיפוש האנושי אחר משמעות, אהבה, והמחיר שאנו משלמים במהלך החיים.

השיר השני הוא שיר קצר וכואב העוסק בזמן, זיקנה, והתחושה שהחיים האמיתיים מתחילים רק אחרי שאנחנו מסיימים לרצות את החובות והציפיות של העולם.

תודה רבה רבה רבקה יקרה

לשירתך העמוקה והפילוסופית.

לילה מבורך קריר ונעים

ממני שמאי

מציב שאלה טובה: 104 שנים חייתה עד אשר סיימה את חובה ואת תוהה כמה שנים ניתן לנו לשם סיום חובות ותחילת חיים. תודה רבה לך רבקה יקרה, יום טוב וגמר חתימה טובה. אנחנו צריכים לחיות את החיים. 

 יש במילים האלה המון משקל ותקווה בעת ובעונה אחת. מקווה שהלב ימצא את המקום להניח את האהבה,
ושהחיים האמיתיים יתחילו הרבה לפני מאה וארבע שנים.

מקסים יומנעים

רבקה יקרה

***********

שניים תמציתיים צרבת !

הראשון עוסק באהבה

גם כשהיא נרדמת

היא מתעוררת לחיים חדשים

גם מתוך בלויים ...

גם כהכול מסביב 

נראה ללא סיכוי ... !!!

וכמה עוד נותר לנו לחיות ללא חובות

נחייה עד כלות

עד ייתם כוח

ננגוס בחיים

שירה עמוקה 

שולחת לעומק הרהורים

המשך יום מבורך

ממני עליזה.

לעולם הרוחני ממנו הגיעו בני עליה שניה ושלישית.

שני רומנים בולטים עסקו בסוגיה הזו: אורח נטה ללון, ערב שואת אירופה, והיעלמות העולם הזה,  ו"תמול שלשום" שעסק במתח הזה בישראל. יש הרואים בבחירה של יצחק קומר, בתמול שלשום מעין נבואה למציאות בת ימינו.

כמו כן עוד ועוד סיפורים קצרים הוא כתב על ה"ציונות", על העלייה הבורגנית מגרמניה [היקים] ועוד.

אגב, בשביס-זינגר הגיע מאותו עולם כמו עגנון, ובחר לעסוק בעולם אותו נטש ועזב עם הגירתו לארה"ב. שאלות ההגירה שלו אחרות משאלות הצטרפות לציונות של עגנון.

ותמיד תמיד כדאי לקרוא את שניהם, כי עולם המוצא שלהם דומה.

ההשראה והשיר על תהילה.

אני אוהב את מקורות ההשראה של השיר הזה. כתבת: "אני". האם ה-אני זו תהילה? האם תהילה היא האלטר-אגו?
תהילה של עגנון מיעטה בדיבור כי ידעה שדיבור יתר מקצר החיים, כי יש מנת מלים קצובה לאדם, יבזבזה מהר - ימות מהר.
אז מה אומרות 104 שנות חייה של תילי?
ואז נחזור למקור ההשראה - הציטוט של עגנון שמחד גיסא מסביר את יתרון התרדמה ומאידך גיסא מסביר איך האהבה אינה תלויה בכלי הנושא אותה.
בכלל מצחיק "בן המלך הנרדם" כי הרי ידוע לנו מיהי הנרדמת אליה התייחס בהיפוך ובאירוניה עגנונית טיפוסית.
האם האהבה היא תילי? תהילה?

.

תודה רבה-גדולה על קריאתך ועל תגובותיך, 

אריק יקר. <לב>

רבקה

---

כמו להעלות את האבן

לראש ההר