מי יכול להרשות לעצמו בשעת קריאה אל הדגל להתעלם

לֹא הָיִיתִי עוֹנָה
צַו הַשָּׁעָה אוֹ מִכְלוֹל
בִּיקוּם אַשְׁדּוֹת חֶסֶד
בְּלִבּוֹ הַגָּדוֹל

היקום גדול, חיי האדם קצרים, קטנים וחד פעמיים, האם כדאי לקחת את הסיכון ולא להתיצב לדגל?

שיר קוראים איך שרוצים.

בגישה שלי, כותבת השיר אינה פרשנית עדיפה של השיר.

עכשיו קראתי את כל תגובותייך, זה דומה לפעם הקודמת בה שאלת: היכן את/ה נפגש עם השיר.

יש משהו, שאותי לפחות, מטריד בגישה כזו "חינוכית-מורתית" אל תגובות של אנשים לטקסט שלך. מבחינתי זו התנשאות מיותרת ויוהרה חסרת בסיס.

בבית הראשון אני "מבררת" את המילים כפשוטן: לא נדרשת לדגל, לא קראו לך מעולם, לא היית אורח באגדה. משמע לא היית מספיק נחוץ. ואני רואה  פה פגיעה בך. 

הבית השני משנה כיוון: גם אם נדרשת לדגל לא היית עונה, משום שאתה סומך על תכנית אלוהית עם סדר משלה. 

כך בכל אופן אני מפענחת זאת. השיר הזה הוא כתב חידה. 

אני שומעת שני קולות ושני דוברים בשיר: דובר שמתאר כיצד לא נקרא לדגל ביום פקודה-ודוברת המכריזה שגם לו היו קוראים לה לדגל-לא הייתה נענית. מעין דיאלוג. האחד/אולי מתנצל. השניה-מתריסה! 

ואני תוהה מהו הסיפור. ומודה ומתוודה שאיני מבינה אותו. השיר מתנגן, יש לו קצב וחריזה. אבל המסר שלו נסתר ממני. ואולי זו מטרתו! להביא לתהיה ומחשבה וחיפוש למה שמעבר למילים.

כפועל, או כשם עצם?