"תמיד נמשכת לטיפוסים המפוקפקים אה?"
"כן "
ואתה תמיד נמשכת לבחורות שנראות כמוך"
"כן"
"שאלת פעם את עצמך למה זה ?"
"למה שאני אשאל את עצמי?"
"למה לא?"
"שאלת פעם את עצמך?"
"ברור"
"ומה התשובה הייתה?"
"שאני פשוט נמשכת לריגוש ."
"את רואה גברים מפוקפקים ריגוש?"
"כן "
זה לא נראה לך מוזר שחברה שלך נראית כמו גבר?"
"היא לא חברה שלי!"
"אז מה כן?"
"סתם מישהי שאני אוהב להזדיין איתה"
"אתה לא מזדיין איתה ואתה יודע את זה!"
"למה לא? אני דיי כן "
"לא "מזדיינים" עם מישהו במשך 3 שנים על בסיס קבוע בלי לפזול לבחורות אחרות , לא מגדירים מישהי כזיון ומציגים אותה לראווה כאילו הייתה סוס מובחר שליהקת במפגשים חברתיים, היא לא זיון בשבילך, היא מעבר , ואתה יודע את זה."
"אל תיסחפי."
"אני כן?"
"נראה כך"
הוא מדליק סיגריה , לוגם מהבירה הקרה ואנחנו שותקים.
"הלילה זה הלילה."
"כן אה?"
"אתה מאמין בכל החרא הזה?"
"כן"
"ואת ?"
"ברור"
אנחנו מביטים בלילה ויש ירח מלא.
הוא ענק יותר מהשמיים זורק אור לכיוון שלנו ומאיר את פנינו כאילו היה עכשיו אמצע היום.
"מהו מרחק הבלימה?"
"מרחק הבלימה? אייך הגעת לזה?"
"לא יודע .. מהו מרחק הבלימה ?"
"אין לי שמץ של מושג."
אני מביטה בו , והוא שוקע .
מסתכלת עליו וחוזרת אחורה לכיתה ח' .
למרד הגדול. נזכרת בכל פעם מחדש.
הוא היחיד שהיה שם . הוא היחיד שהוציא אותי מהמקום שלא חפצתי להיכנס אליו.
תמיד טענתי שהחברה היא נוראית , אני חושבת שתמיד ידעתי שיבוא יום וכולם ילמדו לשנוא אותי.
בדיעבד?
אני מניחה שזה היה החישול הכי טוב שהיה לי בחיים.
"אתה זוכר את כיתה ח'?"
מה היה בכיתה ח'?"
"המרד הגדול"
"אווו כן ...המרד הגדול. מי היה מאמין שלמלכת הכיתה של כל הזמנים יעשו את הדבר הזה? גם גיבורים נופלים."
"כן , גם גיבורים נופלים . "
אני חוזרת לאותו זיכרון , לאותם ילדות , 4 , אני יכולה לספור בזיכרוני.
זוכרת אותן כאילו אני חווה את זה שוב.
עשו את מה שחפצו לו מכל , הפילו את מלכת הכיתה, את מלכת הכוורת , את כריש הכי גדול .
אני לא אשכח את ההשפלה , את המבטים של כולם, את הרצון לראות אותי מדממת לנצח.
העיניים האלימות שלי קיבלו חיסיון מאותם עיניים של אותו גבר שיושב לידי , בליל ירח מלא כמו היום.
ואני פחדתי.
פחדתי להיות מנודה לנצח.
פחדתי להגיע לאותה כיתה , לראות את אותן בנות רעבות לטרוף אותי בהפסקה כל פעם מחדש.
מילה אחת שמצאה את דרכה למקום אחר.
התגלגלה לידיים אחרות שחפצו לעשות בי את שחשקו.
שאני חושבת על זה היום אני מבינה שאין אפשרות כזו שלא יהיה מישהו שמכתרים אותו כקורבן ל-"מרד הגדול" בביה"ס , בעבודה, בחברה הרדודה, בחיים ובכלל.
המקום היחיד שהמרד לא נמצא זה שאתה עם עצמך, שאתה בפאב לבד , שותה את הכוס בירה שלך מוריד מעצמך את תלאות היום, את אותם פרצופים עקומים שרוצים רק ברעתך .
"מאיפה מגיע הרוע?"
"מהמערכת הלימבית "
"אתה חושב?"
הזיכרון נשאר בי . רעב לנקמה באותן 4 בנות ש-"הרסו " לי את השנים הכי יפות של התיכון.
האם קמתי על 2 רגליי?
בקושי.
האם יכולתי להפסיק לפחד שהן לא יעשו איזה מופע קרקס שאני עוברת ויצחיקו את כל המסדרון בלגלוג היסטרי עליי?
לא. לא יכולתי.
אבל קמתי על 2 רגליי, קצת כואבות , ומצולקות , אך קמתי.
היום אני יכולה להסתכל על זה ועדיין לא לשכוח, עדיין לא למחול , כמה שנים עברו ואני עדיין יכולה להביט בהן ולחפש את ההזדמנות שיכולה ליפול לידיי.
מנסה להבין למה ילדים הם אכזריים כ"כ?
מדוע תמיד יש קורבנות ואיפה אנשים תוחמים את סוף ההצגה?
למה תמיד יש את הבחור \בחורה שסופג את המרד הגדול?
והאם זה משאיר צלקות לנצח?
אני לא יכולה לזקוף את זה לזכותו של אותו גבר אציל נפש שצולל יחד איתי כרגע בעולמו הפרטי למחשבות אין סופיות. מביט בירח ונותן לשתיקה להיות יפה בנינו.
אך אני יכולה לומר שהוא שלף אותי מאותן 8 זרועות תמנון בדיוק בנקודה שכבר לא רציתי להגיע יותר לאותו כותלי ביה"ס .
גרם לי לראות הכול מהצד.
גרם לי לראות אייך הייתי נראית .
וגרם לדברים להיראות אחרת.
"את חושבת שהיא אוהבת אותי?"
"למה זה כ"כ מעניין אותך?"
"לא יודע.. סקרנות "
"עזוב אותך משטויות , היא סתם זיון לא?"
הוא מביט בי , מחייך , מרים את צווארו הארוך של בקבוק הגולדסטאר ומקיש על שלי.
"כן , היא סתם זיון "
"לחיים"
"כן, כן לחיים"
