הצייר

חימי יקר,
שיר יפה ומלא קסם על כוחו של הצבע להפוך את המציאות. מרגש במיוחד  הרגע שבו הצייר אינו מצייר את פני הדובר, אלא מצליח לצייר את נפשו בצבעים חיים ומרהיבים. יש כאן אמירה יפה על אמנות אמיתית , היכולת לראות את האדם שמעבר למראה החיצוני, ולהעניק צבע גם למה שחבוי עמוק בפנים.
והסיום, שבו הצייר ממשיך בשביל המוביל „משום מקום לשום מקום”, משאיר אחריו תחושה של מסתורין, חופש ונדודים. שיר שנשאר עם הקורא גם אחרי שהמכחול יורד מן הקנבס. 

שבוע טוב ומועדים לשמחה

שמוליק

כל טבע דומם, אדם, או נוף - אשר יעמוד מול צייר - יקבל אינפטרטציה אחרת. 

הנגיעה האישית שלו, היא נגיעה אנושית. הוא צובע את אנשי הכפר האפרוריים בצבעים. הוא מוריק את הירוק של הטבע. וכשהוא מתבונן בך, הוא רואה עמוק אל נפשך פנימה.

צייר מיוחד הוא, שכולו אהבת אדם, אהבת הסובב אותו. 

להבנתי, הכותב מתאר ומוחה כנגד יוצרי האשליות.

הצבועים, ההזויים ההופכים מציאות אפורה, באשר היא, לקשת צבעים מרהיבה.

האפור לוורוד. השחור ללבן. הכעור למרהיב.

הכתיבה לא באמת לירית אבל הרעיון מחפה על הכל.

הבית האחרון מסכם נפלא.

אין כמו להט המכחול להוסיף חיים וצבע לחיים לא משנה באיזה צבע נבחר ולאן נלך 

זה שלנו לעולמים 

שיר יפהפה ונוגע ללב על מבטו של האמן, אהבתי מאוד.