הדרך שלא הייתה במפה /ש. כהן
השביל התחיל בדיוק במקום שבו נגמר הכביש.
עמדתי ליד המכונית והבטתי קדימה. משמאלי השתרע יער צפוף, ומימיני ירדה האדמה בתלילות אל ערוץ נחל יבש. השמש כבר החלה לשקוע, והאור הזהוב שנשפך בין העצים גרם לכל דבר להיראות יפה יותר מכפי שהיה באמת.
יואב עמד לידי, הטלפון בידו. הוא היה מהאנשים שתמיד סמכו על מפות, אפליקציות ומספרים, כאילו כל מקום בעולם ניתן לפענוח אם רק מסתכלים עליו דרך מסך. שאלתי אותו אם הוא בטוח שזה השביל. הוא הביט בטלפון, סובב אותו מצד לצד וחייך.
"על פי המפה, כן."
"ועל פי העיניים שלך?"
הוא הרים את מבטו אל היער, ואז חזר למסך. "על פי העיניים שלי," אמר, "אני מתחיל לחשוב שהטלפון יודע פחות ממני."
צחקנו, אבל הצחוק לא נשאר הרבה זמן. משהו בנוף השקט שמולנו גרם לי להרגיש שהיער אינו ממהר לקבל אותנו.
לקחנו את התרמילים והתחלנו ללכת.
המטרה הייתה להגיע למעיין קטן שנמצא, על פי הסיפור ששמענו, עמוק בתוך היער. מקום כמעט נשכח, כזה שרק מעטים מכירים. לא היו שלטים, לא שביל מסומן ולא קליטה בטלפון. דווקא העובדה הזאת קסמה לנו. רצינו להתרחק קצת מהעולם, להרגיש שאנחנו יוצאים להרפתקה אמיתית.
בעשרים הדקות הראשונות הכול היה פשוט. שמענו ציפורים, את רחש העלים ואת קולות הרוח. מדי פעם חלף מעלינו מטוס פייפר, והאור בין העצים השתנה. צילמנו כמה תמונות, עצרנו לשתות מים והמשכנו.
ואז השביל נעלם.
פשוט נעלם.
עמדנו מול סבך קוצים.
"יפה," אמר יואב. "הגענו."
"לאן?"
"לשום מקום."
הוא חייך, אבל הפעם החיוך שלו היה קצר ומאולץ. הכרתי אותו מספיק כדי להבין שהוא מתחיל לדאוג.
גם אני כבר לא צחקתי.
משהו באוויר השתנה. השמש הייתה נמוכה יותר. היער, שהיה לפני רגע מזמין, נעשה פתאום צפוף ומאיים. כל רעש קטן קיבל משמעות. ענף שנשבר הרחק מאיתנו גרם לי להסתובב מיד. רחש בין השיחים גרם לי לעצור.
"אתה שומע?" שאלתי.
יואב הרים את ראשו והקשיב. "מה?"
"היה שם משהו."
הוא הביט לכיוון שהצבעתי עליו. לרגע נעשה דרוך. הכתפיים שלו התרוממו מעט, והיד שאחזה בטלפון ירדה לצדו.
שנינו שתקנו.
שום דבר.
"כנראה חיה," אמר לבסוף.
"כנראה."
המשכנו ללכת, הפעם לאט יותר.
שמתי לב לדברים שלא הבחנתי בהם קודם: סימני שריטות על גזע עץ, אבנים מסודרות זו על גבי זו, חתיכת בד אדומה שנתפסה על ענף.
עצרתי.
"יואב תסתכל"! הצבעתי על חתיכת הבד.
יואב הסתכל על הבד. הוא התקרב אליו, נגע בו בקצה האצבעות ומיד משך את ידו כאילו רצה לוודא שהוא אמיתי.
"כנראה שמישהו עבר כאן."
"מתי?"
הוא משך בכתפיו. "לא יודע."
הבטתי שוב בשביל. פתאום הרגשתי שאנחנו כבר לא רק שני מטיילים שמחפשים מעיין. מישהו היה כאן לפנינו. אולי לא מזמן.
המשכנו.
כעבור כמה דקות מצאנו שביל צר, כמעט בלתי נראה, שנכנס עמוק יותר לתוך היער. על האדמה היו עקבות.
נעליים.
לא ישנות. העפר שבתוכן עדיין היה לח.
יואב כרע לידן. הוא העביר את אצבעו ליד אחת העקבות, בחן את הבוץ ונעצר.
"מישהו לפנינו."
"או שמישהו מחכה לנו," אמרתי.
הוא הרים אליי את הראש. הפעם לא היה בחיוך שלו אפילו שמץ של צחוק.
"אל תתחיל."
אבל גם הוא כבר לא נשמע משוכנע.
המשכנו בעקבות העקבות.
האור נעלם כמעט לגמרי. הוצאנו פנסים. קריאות הציפורים פסקו, ובמקומן נשמע זמזום חרקים. הריח השתנה. במקום ריח האדמה היבשה עלה באוויר ריח חריף של מים עומדים ועשן.
ואז ראינו את הבקתה.
היא עמדה בין העצים, קטנה ועקומה, כאילו מישהו שכח אותה שם לפני שנים. גג הפח היה חלוד, וחלון אחד היה שבור.
על הדלת היה תלוי שלט קטן.
אין כניסה.
הסתכלתי על יואב. הוא כבר הוריד את התרמיל מכתפו ונשען מעט לאחור.
"אני חושב שההרפתקה שלנו נגמרה כאן."
"גם אני."
עמדנו להסתובב.
ואז שמענו קול.
שלוש נקישות.
מבפנים.
טוק.
טוק.
טוק.
הדם קפא לי בגוף.
יואב הסתכל עליי. פניו החווירו מעט, והפעם לא היה לו מה לומר.
עוד שלוש נקישות.
טוק.
טוק.
טוק.
התקרבנו לדלת.
"יש שם מישהו?" שאל יואב.
שקט.
הוא הביט בי, כאילו מצפה ממני להחליט אם ממשיכים או בורחים.
"אנחנו לא רוצים להפריע," אמרתי, "רק רצינו לדעת אם אתה בסדר."
כעבור רגע נשמע קול חלש.
"מים..."
יואב פתח את הדלת.
האוויר בתוך הבקתה היה כבד. ריח של לחות, עשן ועץ ישן עמד בחלל הקטן. על הרצפה, ליד שולחן עץ קטן, שכב איש מבוגר. פניו היו חיוורים, ומכנסיו היו קרועים באזור הברך.
הוא ניסה להתרומם, אבל מיד ויתר. ידו רעדה מעט.
"מה קרה לך?" שאלתי.
"נפלתי," הוא לחש. קולו היה צרוד. "ניסיתי להגיע למעיין... החלקתי."
הגשנו לו מים. הוא אחז בבקבוק בשתי ידיים, כאילו גם פעולה פשוטה כזאת דרשה ממנו מאמץ. הוא שתה לאט, עצר כמה פעמים כדי לנשום, ואז הביט בנו.
"איך הגעתם לכאן?"
"הלכנו בעקבות השביל."
האיש חייך חיוך מוזר. לא חיוך של שמחה, אלא כזה שנולד מזיכרון רחוק.
"אין כאן שביל."
הבטתי ביואב.
"מצאנו עקבות."
"שלי," אמר האיש.
הוא נשען על הקיר ועצם לרגע את עיניו. כשהביט בנו שוב, נדמה היה לי שהוא בוחן לא רק מי אנחנו, אלא גם מדוע דווקא אנחנו הגענו אליו.
"אבל למה היית כאן לבד?" שאלתי.
הוא שתק זמן ארוך.
בחוץ נשמע משב רוח, והענפים התחככו בגג הבקתה. האיש הפנה את ראשו אל החלון השבור, כאילו השאלה החזירה אותו למקום אחר ולזמן אחר.
"באתי לקחת משהו."
"מה?"
הוא הצביע לעבר פינה חשוכה בבקתה.
על הרצפה עמדה קופסת מתכת ישנה.
הוא ביקש ממני להביא אותה.
הרמתי אותה. היא הייתה כבדה יותר מכפי שנראתה. המתכת הייתה קרה ומכוסה בכתמי חלודה.
"מה יש בפנים?"
"תמונות."
פתחתי את הקופסה.
בתוכה היו עשרות תמונות ישנות, שחור-לבן, של אותו היער.
בתמונה הראשונה ראיתי ילד קטן עומד ליד עץ. הוא היה רזה, לבש חולצה בהירה ומכנסיים קצרים, והביט במצלמה ברצינות יוצאת דופן לגילו.
בתמונה השנייה נראה אותו ילד ליד הבקתה.
בתמונה השלישית הופיע אותו מעיין שחיפשנו.
הפכתי את התמונה האחרונה.
מאחור היה כתוב:
"אם מישהו ימצא את המקום הזה, שיידע שלא שכחתי."
הסתכלתי על האיש.
"מה זה?"
הוא הושיט את ידו.
"את התמונה."
מסרתי לו אותה.
הוא הביט בה זמן ממושך, העביר את האגודל על פניו של הילד שבתמונה ולחש:
"אחי."
"מה קרה לו?"
האיש הביט דרך החלון השבור. במשך כמה שניות לא ענה.
כשהתחיל לדבר, קולו השתנה. הוא כבר לא נשמע כמו האיש שפגשנו בבקתה. היה בו משהו צעיר יותר, כמעט כמו קולו של נער.
"לפני חמישים ושמונה שנים יצאנו לטייל כאן. הייתי בן שבע-עשרה. הוא היה בן ארבע-עשרה."
הוא עצר והוריד את עיניו.
"הלכנו לחפש את המעיין. כשהגענו לכאן, הוא אמר שהוא ממשיך לבד. חיכיתי לו. הוא לא חזר."
"ומה קרה?"
"לא מצאו אותו."
הוא קיפל את התמונה בזהירות והחזיר אותה לקופסה. ראיתי את שפתיו רועדות מעט.
הבטתי בתמונות.
"ולמה חזרת עכשיו?"
הוא הרים את עיניו אליי.
"כי היום אני בן שבעים וחמש. הבנתי שאם לא אחזור עכשיו, כבר לא אחזור לעולם."
המשפט נשאר בינינו.
לא ידעתי מה לומר.
בחוץ התחיל לרדת גשם.
טיפות ראשונות היכו בגג הפח בקצב חרישי, כמעט מנחם. האיש הביט לעבר הדלת, כאילו הבין שהזמן שלנו בבקתה נגמר.
יואב התכופף אליו.
"אנחנו צריכים להוציא אותך מכאן."
האיש ניסה לקום ונאנח מכאב. ידו נשלחה אל הברך הפצועה.
"אני לא יכול."
יואב הביט בי. לא היה צורך במילים.
הרמנו אותו יחד.
הגשם התחזק. היער כבר היה חשוך לגמרי.
יצאנו מהבקתה, ופתאום הבנתי עד כמה התרחקנו מהמכונית.
לא היה לי מושג לאן ללכת.
הפנס ביד שלי האיר רק כמה מטרים קדימה. הגשם טשטש את השביל, והעצים סביבנו נראו כמו קירות שחורים.
ואז שמעתי קול.
מים.
רחש עמוק, מתמשך.
המעיין.
הוא היה קרוב.
"אתה שומע?" שאלתי את יואב.
הוא עצר והקשיב.
"כן."
האיש הרים את ראשו. בפעם הראשונה מאז שמצאנו אותו ראיתי בעיניו משהו שנראה כמעט כמו תקווה.
הלכנו בעקבות הקול.
בין העצים נפתח לפתע חלון קטן של אור. הגענו אל בריכה טבעית, שהמים זרמו לתוכה מתוך הסלע.
האיש נעצר.
הוא הביט במעיין ודמעות הופיעו בעיניו.
"שם," לחש.
הוא הצביע על עץ גדול.
על הגזע היו חרוטות שתי אותיות.
א. י.
הוא התקרב ככל שיכול היה ונגע בהן ביד רועדת.
"אחי היה כאן."
עמדנו בשקט.
הגשם המשיך לרדת.
יואב הוריד את ראשו. אפילו הוא, שתמיד חיפש הסבר לכל דבר, לא ניסה לומר דבר.
האיש עצם את עיניו והניח את כף ידו על האותיות. נדמה היה לי שהוא אינו נוגע עוד בעץ, אלא בילד שהיה כאן לפני חמישים ושמונה שנים.
באותו רגע לא ידעתי אם מצאנו את המעיין או שהמעיין מצא אותנו.
בדרך חזרה כבר לא דיברנו הרבה.
היער נשאר אותו יער, אבל משהו בי השתנה. כל ענף, כל צל וכל קול נראו לי עכשיו אחרת.
הבנתי שהרפתקה אינה המקום שאליו אתה מגיע.
היא הרגע שבו המקום מתחיל לדבר אליך, ואתה מוכרח להקשיב.
כשהגענו למכונית, השמים כבר היו שחורים.
עזרנו לאיש להתיישב במושב האחורי. יואב סגר את הדלת, הסתובב אליי ונשען לרגע על המכונית. שנינו היינו רטובים, עייפים ומכוסים בבוץ.
"אתה חושב שהוא באמת מצא את מה שחיפש?" שאל.
הבטתי במושב האחורי.
האיש ישב בשקט, הקופסה המתכתית מונחת על ברכיו. הוא ליטף אותה בידו, כאילו הייתה חפץ יקר שאסור להניח ממנו את היד.
"אני חושב שכן," אמרתי.
לפני שנכנסתי למכונית, הסתכלתי פעם אחרונה אל תוך היער.
לרגע נדמה היה לי שראיתי שם ילד עומד בין העצים.
הוא הביט בנו.
לא פחדתי.
הילד לא נראה אבוד.
הוא פשוט עמד שם, כאילו חיכה כל השנים שמישהו יגיע.
מצמצתי.
והוא נעלם.
לא אמרתי ליואב.
יש דברים שעדיף להשאיר ביער.
6.10.27
