סיפור קצר / 1 /

סיפור מטלטל ורגיש: מציאות בלתי אפשרית ומיכאל עזרן רוצה לצאת משם. הגיעו מים עד נפש. תודה רבה לך רבקה היקרה, ערב טוב.

שקט, דעתי, אינו משמיע "שריקה ממושכת, חרישית".

שקט, עד כמה שהוא חרישי הוא מדגיש את רעשי הרקע.

תו לא.

וכל הקסם, הם רעשי הרקע שלפתע נשמעים אחרת, מודגשים, בולטים, מגיחים מהכלום.

הפתיח הזה הוא תירוץ לכתוב לך שלא ירדתי לסוף הכתב הזה. והכתיבה היא לא בדיוק רבקה ירון.

אבל זה רק אני, לא את.

.

זאת כן רבקה ירון כותבת-סיפור-קצר. 

תודה גם על ידיעותיך על הרוח. <חיוך>

רבקה

---

רבקה יקרה,
סיפור קצר אך עוצמתי מאוד. הצלחת בכמה פסקאות ליצור עולם שלם של זקן בודד, זיכרונות שמציפים אותו, ומפגש מקרי שמקבל לפתע משמעות טרגית ומטלטלת. במיוחד אהבתי את המעבר מן השקט אל קולות העבר, ואת המילה היחידה – „זיכרונות” – שחוזרת כמו הד רחוק.

הסצנה עם הילד שקורא „אבא-אבא” נוגעת מאוד ללב, דווקא משום שהיא עומדת בניגוד לבדידותו של מיכאל ומעוררת בו משהו שכבר כמעט נשכח. ואז מגיעה הירייה, והסיפור כולו משנה כיוון.

הסיום, שבו מיכאל מסתתר בעוד הצעיר משוכנע שהתאבד, משאיר את הקורא עם הרבה שאלות: מה עבר על מיכאל? מה היו אותם זיכרונות? ומדוע האקדח היה שם?
זהו סיפור שמצליח לומר מעט מאוד במילים  ולהשאיר הרבה מאוד בלב ובמחשבה. כתיבה מדויקת, חסכונית ומעוררת סקרנות.

יום טוב ושקט

שמוליק

.

הצעיר חשב שהזקן התאבד, קרא למשטרה, 

הגיעו 2 שוטרים, וכנראה (כנראה: כתוב

בצמצום), ערכו חיפוש, לא מצאו גווייה - 

ולכן, הצעיר הצטדק בפניהם על קריאתו. 

תודה רבה-גדולה על קריאה + תגובה, שמואל, 

איש יקר. <לב>

רבקה

---

הותרת סימני שאלה וסוף מרומז ביותר. אני לא בטוחה שפענחתי את התעלומה, אך נראה לי שמיכאל עזרן הקשיש ירה בילד הקטן. הלך הרוח הכבד שלנו, זיכרונות העבר, המחשבות על הסוף הקרב ובא והילדון הזה שקרא לו סבא והעליב אותו. 

מצמרר. 

.

נכון, כתוב בצמצום. לקורא.ים יש הרבה-הרבה

עבודה ... <נא לחייך>

לא. לא. הירייה הייתה באוויר, תו לא. אחרת, 

הצעיר לא היה מתנצל בפני השוטרים על שקרא

לעזרת המשטרה - בלי גווייה, רק ירייה.

תודה רבה-גדולה על קריאה + תגובה, 

ועל המגרש שאפשרת לי לבנות עליו בית, 

גליתי יקירתי האהובה. <לב>

רבקה

---

ברור שכשיש אקדח יש גם ירייה.

איך לקרוא את הסיפור הזה? הרי אקדחים לא נמצאים "ככה סתם ברחוב", ובני 90 נעים בקושי ברחוב, וכבר אני נמצא בתוך מציאות סוריאליסטית-משהו, כזו ששני פרטים חורגים מהדפוס של המציאות הרגילה יוצרים אותה.

הסיום, מבחינתי לפחות אופטימי לגמרי, מהדהד את "רב מהומה על לא מאומה".

אהבתי מאוד

.

נהניתי מאוד-מאוד מתגובתך. 

כן, משהו בסגנון "רב מהומה על לא מאומה" <חיוך>.

תודה רבה-גדולה על קריאה + תגובה!

רבקה

---

עלילה מרתקת בשעת לילה

עזרן יוצא מביתו להרגיע עצביו...

זיכרונות ממלאים ראשו

והם נקטעות עד למפגש עם האקדח ...

הדאגה והמתח נותנים אותותיהם בעזרן

שנחפז להסתתר

עת נשמעת יריה ...

סיטואציות מוזרות ...

מעניין ...

מודה שהייתי במתח

מקווה להמשכיות

יום רגוע רבקה

ממני עליזה.

.

תודה רבה-גדולה על קריאה + תגובה, עליזה. 

לסיפורון הזה [מיקרו-טקסט] לא יהיה המשך.

בינתיים, לפחות [נא לחייך]. 

רק טוב!

רבקה

---

.

תודה רבה על קריאה + תגובה, צביקה יקר. 

רבקה

---

. יש כאן בנייה נהדרת של מתח ושבריריות – השקט הלילי של תל אביב (או כל עיר ישראלית אחרת) שמתערבב עם זיכרונות זקנה קשים, בדידות ואקדח אחד שנמצא על המדרכה. הטוויסט בסיום מבריק ומכווץ את הלב: הירייה שלא פגעה בגוף אלא בנפש, והזקן שעומד בצד, חי לחלוטין אך "מבויש", כאילו נוכחותו בעולם היא עצמה הטעות. כתיבה מאופקת, רגישה ובעלת אימפקט חזק.

סופש מחבק

.

הו. 

תגובה מהממת, לא רק מדוייקת, למיקרו-טקסט

שהעליתי. 

אני מ-א-ו-ש-ר-ת שהייתה לי החוצפה (כן-כן: החוצפה)

לבקש ממך להגיע לכאן - והגעת, וקראת, והגבת, - 

תודה רבה-גדולה, אביה אהובה! 

סופ"ש טוב ומיטיב, וחיבוק אוהב לך. <לב>

רבקה

---

רבקתי היקרה, בשעת ערב מאוחרת פתחתי את האתר ואת מדור הסיפורים, לפי ההפנייה שלך.

זה לא ממש סיפור של לפני השינה, ולא בגלל האקדח והירייה, אלא בגלל העצב שאפף אותי לקרוא

על איש זקן, שזכרונות עוטפים אותו, ובדידות מקיפה אותו.

האם סרט טלוויזיה עורר את הזכרונות? ואולי היו אלה קולות ילדים שעלו מהרחוב.

אקדח שנמצא ברחוב, ירייה שנפלטת ואיש צעיר שמזעיק משטרה, כי הוא בטוח שהזקן התאבד,

מוסיפים סממנים של מתח לסיפור על הזקנה

 על הבדידות

על הזכרונות.

תודה רבקתי שהפניית אותי אל הסיפורים שכתבת. 

מחר - עונג שבת אמשיך בקריאתי. 

לילה טוב.

.

נוריתי היחידה, 

תודה רבה-גדולה לך על קריאה + תגובה! 

לילה טוב ומיטיב לך, לכם. 

שלך כל עוד, <לב>

רבקה

---