* / אִילָנָה.פָּ ©

רננה יקרה,
המילים שלך נכתבו מתוך כאב שאי אפשר להעמיד פנים שאינו קיים. דווקא הידיעה שהכרת אישית את חלק מהנופלים, וביניהם תלמיד שלך, הופכת את השיר לעדות אישית ונוקבת כל כך. החיבור שאת עושה בין זיכרונות ילדות של דור שני לשואה לבין האימה של השבעה באוקטובר מצמרר במיוחד, כאילו ההיסטוריה שבה ודפקה על הדלת.
הדימוי של האדמה הסופגת בדממה את הדם, והשמיים הנצבעים באדום, נשאר בלב. אלה באמת היו ימים שבהם הבטן כבר לא יכלה לשמור את המילים.

יום עצוב

שמוליק

האדמה, השמיים, וכל התהום שנפערה ביניהם... המילים שלך מיטיבות לבטא בפשטות את מה שעברנו.

קשה כל כך להכיל את מאורעות אותו יום וכל מה שבא גם אחר כך, עד עצם היום הזה ולעולמי עד.

בתקווה לימים טובים,

הניגוד הזה שכתבת עליו, בין ה'דממה הרועמת' של האדמה לבין השמיים שנצבעו באדום
כמו תמונת מראה של הזעקה, פשוט מכה בבטן.
הצלחת לתרגם את הכאב הבלתי נתפס הזה לתמונה שירית חזקה ומטלטלת כל כך.
כתיבה מופלאה וכואבת ❤️
לימים טובים - אמן

המבט החוצה אל המציאות ולא פנימה אל האדם.

שיר נוקב

מטלטל ורגיש: השמיים נצבעו באדום במכחול גס כתמונת מראה לזעקת האדמה. תודה רבה לך רננה היקרה, ערב טוב. לא אוהב את השביעי באוקטובר. זה לא נגמר. הלוואי שלא היה.

בצבע אדום זועק את צובעת את השיר הזה. הדם הנספג באדמה מוקרן אל צבע השמים. אך אין זה הארגמן הרך של צבעי השקיעה. זהו אדום עז ומטלטל כמו השיר הזה כולו.  

עצמתי ותמציתי, שירך הקצר. חודר כליות ובטן.

תודה, רננה יקרה על קיבוע הרגש הכבד במילותיך הבהירות והנוקבות.

אדום חסר רחמים

של דם