סיפור קצר / מיקרו-טקסט / 3 /

רבקה יקרה,
זהו מיקרו־טקסט מעניין מאוד, משום שהוא לוקח שאלות יומיומיות ופשוטות לכאורה – איך אומרים בוקר טוב, איך אומרים אני אוהבת אותך, איך אומרים אני כועס – והופך אותן בהדרגה לשאלות עמוקות על קרבה, פחד, אהבה, דחייה וכעס.

אהבתי במיוחד את תחושת המבוכה והשתיקה שנוצרת בין הדמויות, ואת הסיום שבו כולם קמים יחד. יש כאן מתח שהולך ונבנה כמעט בלי עלילה במובן המקובל.

שתי הצעות שיכולות להפוך את הסיפור למעניין ומותח יותר:

1. להכניס בתחילת הסיפור פרט מסתורי או אירוע שהקורא אינו מבין מיד.
   למשל, לציין שהקבוצה נמצאת במפגש בעקבות אירוע שקרה לאחד המשתתפים, אבל לא להסביר מהו. לאורך השאלות של מתי, מיטל, איתן ודורון הקורא יתחיל לחשוד שיש קשר בין השאלות לבין אותו אירוע. רק בסוף אפשר לחשוף פרט קטן שמאיר את כל השיחה מחדש.

2. לתת לרמי הקטן את תפקיד "שובר השתיקה".
   דווקא הילד, שאינו מבין את כל המורכבות של המבוגרים, יכול לשאול שאלה תמימה אך מטלטלת. למשל, אחרי שכל המבוגרים מתחמקים מהמילים "אני אוהב אותך", הוא יכול לשאול: "ואם אוהבים מישהו, למה פשוט לא אומרים לו?"
   משפט כזה יכול ליצור רגע של שתיקה עמוקה, ואחריו אפשר להגיע לסיום שבו כולם קמים — ואז הכעס והשתיקה יקבלו משמעות הרבה יותר חזקה.

בעיניי, הסיפור כבר מחזיק רעיון ספרותי יפה מאוד: הקושי שלנו לומר את המילים הפשוטות ביותר דווקא כשהן הכי חשובות. שני השינויים האלה יכולים להוסיף לו מסתורין, עומק ובעיקר רגע סיום שיישאר עם הקורא.

סופ"ש רגוע ושקט

שמוליק

.

תודה רבה-גדולה על קריאה + תגובה + הצעות,

שמואל, איש יקר.

עליי לשקול אם אני מעוניינת בסיפור-מתח במקום

המיקרו-טקסט הזה. 

סופ"ש רגוע, שקט ומיטיב. <לב>

רבקה

---

רבקה יקרה,

תודה לך על תגובתך. אני בהחלט מבין את ההסתייגות שלך, ובוודאי שלא התכוונתי להפוך את המיקרו־טקסט הייחודי שלך לסיפור מתח. ההצעות שלי היו רק מחשבה של קורא על אפשרויות להעמקת המתח הפנימי והסקרנות, מבלי לפגוע באופי המינימליסטי והמיוחד של היצירה.

בעיניי, דווקא כוחו של המיקרו־טקסט הוא בכך שהוא משאיר שאלות פתוחות, מאפשר לקורא להשלים את החסר ומעורר אי־נוחות מחשבתית בלי לתת תשובות ברורות. ייתכן שדווקא כך הוא צריך להישאר.

בכל מקרה, ההחלטה הספרותית היא כמובן שלך, ואני שמח שהטקסט עורר בינינו שיחה.

סוף שבוע רגוע, שקט ומיטיב גם לך, רבקה יקרה. 

.

הו.

אני שמחה לא פחות ממך על הדו-שיח הזה, שמואל. 

באתר יש מדורים רבים - אבל אין מדור לשיחות 

כאלה, בנושא הכתיבה עצמה. 

תודה רבה ורק טוב! <לב>

רבקה

---

.

דווקא מעניין אותי איך אתה, אתם, היא, הוא, הם, ...

מגדירים חבר'ה. 

גם מעניין אותי מה גילם של חברי הקבוצה לדעתכם.

לצערי, כאן, באתר, לא נהוג לפתח שיחות כאלה. 

מכל מקום:

תודה רבה-רבה על קריאה + תגובה, צביקה יקר. <לב>

רבקה

---

על השאלה הראשונה יש לי תשובה פשוטה: בקלות. אני מברכת כל יום לשלום אנשים שאני לא מכירה ברחוב. זה יוצא לי בטבעיות וזה פשוט. (תקראי את השיר מג'נונה. זו אני).

לגבי ביטויי הרגש האחרים - זה מורכב יותר. 

יש אנשים המבטאים אהבה גם ללא מילים. וכן, גם החשש להיפגע. בעיקר כשלא ברור אם זו אהבה הדדית. 

כנ"ל גם לגבי כעס. לעתים שתיקה רועמת, או במקרה זה אריאל נעמה ומיקי קמים באחת ובכך הכעס שלהם בא לידי ביטוי. 

.

הו.

טוב שהזכרת את "הפואנטה-כאילו", גליתי -

תוספת שלי כאן, בזכות תגובתך. 

תודה רבה-גדולה על קריאה + תגובה מנמקת: 

בשבילי, זה לא-מובן-מאליו. 

לילה טוב, "לילה של יום מפרך" - אני מצטטת את

הביטלס: הרי היה לך "יום מפרך" .

שלך, <לב>

רבקה

---

ישנו מיתוס שטוען שהעולם נברא בהתעטשות.

אבל המיקרו-טקסט הזה מספר לנו על לידת האפצ'י כביטוי של מבוכה וחוסר אונים, עת השפה, נימוסי השולחן ונימוסי התקשורת מעומתים ישירות עם רגשות, רצונות וחששות.

מצא חן בעיניי שזה קורה בסביבה של ילדים ישראליים, כי נדמה לי, אך אולי אני לא מכיר יותר את הצעירים, היכולת להביע רגשות, לקבל דחייה, להיות בעל עמוד שדרה די בעייתית בחינוך דכאן של הצעירים. אפילו מהכעס מפחדים.