"המצרים יגיעו בצהריים לקיבוץ". הילכה לה השמועה שעברה מפה לאוזן וסופה שנתפרסמה בקיבוץ כולו. הם הגיעו בארבעה אוטובוסים המצרים השבויים של מלחמת סיני, רזים ושחומי עור מחייכים אלינו הילדים שהתאספנו לראותם. פלאי פלאים, הבטתי על רגליהם, הם היו נעולים עם נעליים בלויות כאלו, ורגליים שחומות מלוכלכות.
"אז הם השאירו את נעליהם במדבר וברחו, לא סתם כתוב".
"שלום" הם מברכים אותנו את הילדים בעברית, כשאנו מביטים עליהם ומופתעים שהם בכלל דומים לאנשים. ואנו עונים להם בערבית, "מרחבה" וצוחקים שהם עונים לנו "מרחבתן" ו"סאלם עליכום". לוקחים אותם לכל מיני מקומות בקיבוץ, ולבתי הילדים להראות להם את הפלא הסוציאליסטי הזה. כשלפתע אני רואה את יעקובה שלא ראיתיו מאז שסיים להיות מחנך כיתתנו "ארז", מתהלך בין השבויים המצריים, לבוש מדי צ.ה.ל. בדרגת רב סרן, חבוש כובע קסקט עם מצחייה כמו שהקצינים חובשים. המצרים הסתכלו על יעקובה ובהבעת פנים מוזרה כאילו אומרים.
"ואללה ראינו את האיש הזה, הוא התפלל איתנו במסגד, מה הוא עושה כאן,אז הוא יהודי בן כאלב"... ויעקובה, פניו שחומות ועיניו המחייכות ושפמו המעטר את פניו נותנים לכל מי שעומד לידו הרגשת חיוך מתקתק כזה, אחרי שנים שהסתכלתי בתמונתו, נדמה לי שהיה דומה במקצת לשחקן עומר שריף.
אני יושבת בדשא הגדול עם החברה מכיתת "ארז" שכולנו הורים לילדים שבגרו וחלקנו חובקים נכדים, בפגישת מחזור במלאת חמישים לסיום בית הספר, מעלים זיכרונות ממחנכנו יעקובה.
"מי זוכר את השבויים המצרים שיעקובה הביא לקיבוץ". אני שואלת. פתאום צחוקים.
"איזה קרוע הוא היה, זוכרים שהשמיע את אום כולתום בחדר האוכל לכבוד המצרים, צוניה ופייגה שבישלו למצרים במטבח כמעט יצאו מדעתן".
"כנראה רצו שישמיעו להן מי יבנה בית באלונים, השבויים המצרים, חה חה חה".
"ואת הטיולים שהיה מוליך אותנו לכפר עוזבדד ושם כל ערבי על חמור הכיר אותו, סבח אל חיר, יא אפנדי קראו לו".
"ואת הבוסתן ליד בשמת טבעון, הגענו הביתה מטונפים מהמיץ של התותים האדומים האלה".
מישהו קרא ליעקובה והוא הופיע לפנינו מחייך ושפמו מחייך איתו, שערותיו הלבינו. ידענו שלא נקבל ממנו אינפורמציה על מעשיו, אבל היינו חייבים לשמוע משהו, הרי לא סתם נפגשים אחרי חמישים שנה.
"אנחנו יודעים שהכל היה בשושו ושיצאת לשליחויות עלומות במדינות ערב, והכיתה שלנו הייתה בשבילך כיסוי מצוין לשינוי זהות, אבל בכל זאת ספר משהו קטן שמותר לספר". אומר ב שמנו יואל.יעקובה הביט על כל אחד מאתנו מחייך שואל כמה ילדים יש לכל אחד וכמה נכדים, לא מאמין למראה עיניו, ולמשמע אוזניו.
" על האנס מבית שאן לא שמעתם מאף אחד נכון"?
"לא".
"ובכן המקרה הזה אירע בשנת 1943 וזכה לכינוי "הפעולה הכירורגית".
"עוד לא נולדנו".
"נכון".
"ובכן, את פעולת הסירוס ביצעו יוחאי בן נון (שהיה מפקד חיל הים) ועמוס חורב (לימים נשיא הטכניון) השומר בבית משפחת האנס, הייתי אני, שימשתי אז ראש המחלקה הערבית בפלמ"ח. שם האנס עארף אחמד שטאווי, בריון מבית שאן.
הגדישה את הסאה תקיפה של צעיר וצעירה מקיבוץ נווה-איתן בידי צמד ערבים: אחד התוקפים איים בנשק על הבחור, בעוד השני שטאווי, אונס את הבחורה. האונס גרם לסערה ביישובי העמק.
הרעיון להרוג את האנס נשלל, בטענה שהעונש יגרור גאולת דם ולא ישיג את מטרתו. העונש שנבחר - סירוס, על-פי העיקרון ''עין תחת עין'', שדומה לו מצוי גם בחוק המוסלמי, הקובע כי יד שגנבה - תיקטע. מקבלי ההחלטה סברו שחריגותו ואכזריותו של העונש יעבירו את המסר הנכון ויעוררו את ההדים המקווים מבלי לגרום לתגובה אלימה מהצד הערבי. ביצוע משימת הסירוס הוטלה על הפלמ''ח. לביצוע המשימה בחרו את יוחאי בן-נון כמפקד, והוא צירף אליו את עמוס חורב ואותי איש המחלקה הערבית. ההנחיה שקיבלנו הייתה, שבעקבות הסירוס ייוותר האנס בחיים ויסתובב עם מומו, למען יראו וייראו. קיבלנו מרופא בעפולה הדרכה מדויקת כיצד לבצע את הניתוח".
יעקובה ישב בינינו וסיפר לנו על סירוס ערבי שאנס ברבע המאה שעברה בנות מבית שאן. לפתע אני נזכרת בשיעור טבע שהעביר לנו כשתפס עורבני הדומה לעורב, צבע גופו חום-אדמדם, ובכנפיו נוצות כחולות, מישהו סיפר לו שאפשר לנתח עורבני והוא יתחיל לדבר כמו תוכי. ובכן, העורבני המסכן לא דיבר וגם גם לא צייץ יותר, הוא מת. אולי הוא חשב שגם אותו אפשר לסרס?
"לאחר שנאסף מידע אודות האנס, שהתפאר במעשיו בפומבי, אותר הבית בו גר ונקבעה תוכנית הפעולה. בהתאם לתוכנית, הייתי צריך לפתות את האיש, הֶעֱרַמְתִּי, והולכתי אותו שולל על-ידי שימוש בתחבולות ובתכסיסים, וכך הוא יצא מביתו, ואז בן-נון וחורב השתלטו עליו, והביאו אותו מתחת לגשר הרומי הסמוך לבית-שאן, שם בצעו את הסירוס ונסוגו בדרך שאובטחה בידי שני חברי פלמ''ח.
בעוד אני נותר מאחור בבית האנס על-מנת להרגיע את דייריו לנוכח ההתפרצות הפתאומית ולוודא כי אינם חושדים במאום, יותר מאוחר יצאתי והצטרפתי ליתר חברי החוליה, שנסוגו בשלום לקיבוץ בית-השיטה.
למחרת נודע שהאנס המסורס נמצא בחיים והועבר לטיפול רפואי בבית חולים. הרופא שהדריך אותנו, את החוליה, ביקר בבית החולים ומצא כי לא נשקפת סכנה לחייו. חברי הפלמ''ח הדביקו כרוזים בחוצות בית-שאן, שהבהירו כי הפעולה בוצעה בידי הפלמ''ח, כעונש על מעשה האונס. כעבור ימים אחדים ביקרתי בבית-שאן על-מנת להתרשם מהלוך הרוחות בישוב בעקבות הסירוס. הצעירים הערבים תבעו נקמה, אך המבוגרים הביעו שביעות רצון מהעונש שכן האונס המיט עליהם חרפה.
פרשת האונס והסירוס בעמק בית-שאן הייתה לאחד מהצ'יזבטים הידועים בתולדות הפלמ''ח. חיים חפר כתב בעקבותיה את השיר: ''סירסנוך, יא מוחמד'', ששרו הלוחמים בנעימה מזרחית, בסלסולים ובריקוד מסביב למדורה".
לזכרו של יעקובה כהן, חבר קיבוץ אלונים שיצא לשליחויות עלומות במרבית מדינות ערב, עם השנים החליף זהויות ואף עבר ניתוחים פלסטיים. השתלב יפה בשפה הערבית, במנהגי הערבים ובתפילות המוסלמיות, הוא מעולם לא נתפס, ולכן לא התפרסם. בשנים שהיה מחנך הכיתה שלי כיתת "ארז" היה בתקופת שינוי זהות.
