שעור ראשון

תמימות ואידיליות ושברן.

מחלה השתלטה על המשפחה,אחד מאחי חלה בגיל צעיר והסיבה הפכה מעניין פיזי לבעיה פסיכולוגית בענייני תזונה.

בשנה 1973/4 המחלה לא הייתה ידועה בכלל ובטח לא אצל נער צעיר.

עצב מתח,בדידות הפכו להיות הרגשות שלי,כלומר של כולנו רק אצלי הבדידות נכחה בגדול.

אמא בתזזית לקבל אותי אחרי בית ספר,ארוחה מהירה,לשמוע אותה ואז חזרה לבית חולים וערב הפחד שאולי הוא ימות.אבא היה טייס ולכן לא היה בבית רוב הזמן ,ושכן היה בתשומת לב היה בעיקר לאחי.

כאן לדעתי הגיע המבחן הגדול .איך מפרשים את זה רגשית.אתה נולד עם אישיות ועם כלים להתמודד.

כדי להגן עלי ,הורי לא שיתפו אותי בשיחות הנפש שהיו,אחותי הגדולה כן ,ולכן האינטרפטציה שלי פירשה את זה כלא שייכת.אם אין אני לי מי לי.

בטח לא היה לי כתף,לא מתוך רוע אלא מחוסר יכולת של הורי לנהל את האירוע איתי.

הפסיכולוג שכן ניהל את האירוע קרע את המשפחה לגזרים ומשם בגיל 14  החלטתי שלא במודעות להתחתן או להביא ילדים לעולם.

השנים היו קשות אבל כלפי חוץ לאף אחד לא היה מושג.

משפחה זה עניין מורכב בהחלט.