בתו של הכהן הגדול - פנטזיה במציאות חלופית/יובל שפירא
בתו של הכהן הגדול של העיר לונדונום התעוררה משנתה. יומה הגדול מתחיל עוד מעט. תרועת חצוצורות הלוויים לקורבן שחרית במקדש עדיין צרם בראשה ודינדן בין אוזניה.
היום, חשבה, יסתיים סבל החצוצרות לכל הפחות. וגם ריח הבשר הנשרף מדי יום, כל היום, ייעלם. וגעיות הצער של הבהמות המסכנות הנשחטות לכפר על עוונות או לחגוג את השמחות...נשיקות היד של פשוטי העם...או אש השנאה היוקדת של נשות הכלואים בערי המקלט, המייחלות למותו של אביה.
אכן יום גדול. בני ישראל מכל רחבי הכהונה הגדולה של ברטניה יבואו אל העיר לונדונום לחזות בנישואיה עם בן מלך אספמיה, ובכך תכונן הממלכה הגדולה של אספמיה, גאליה וברטניה – והיא ובעלה יוכתרו למלכים של אותה ממלכה רחבה (אמנם אבי בעלה יהיה העוצר, ותקופה ארוכה ישמש כמלך בפועל – אך זהו רק עניין של פחוות, ובבוא הזמן הם אכן יהיו למעשה מלכי הממלכה המאוחדת). נכון, היא היתה שמחה להינשא בנישואי אהבה, למשל עם אביתר בן שלמה – בנו של ראש הסנהדרין של לונדונום, אבל גם בנו של מלך אספמיה הוא בחירה נאה ומכובדת המתאימה למעמדה כבתו של הכוהן הגדול של הכהונה הגדולה של ברטניה. וגם השלום שישרור עם בני ישראל שממזרח לתעלת הים המערבי הגדול, הוא אכן סיבה טובה להינשא. תמיד תיזכר חווה בת יהושע בן יהויקים, בתו של הכהן הגדול האחרון של הכהונה הגדולה של ברטניה כמי שוויתרה על אהבת אמת כדי להביא שלום בין בני ישראל, ויותר משהביאה צאצאים לבית דוד לעולם, העמידה צאצאים רבים לכל בני ישראל שבממלכה המאוחדת החדשה – כל הצאצאים של אלו אשר לאייפלו עוד חלל על מזבח המלחמות המיותרות.
נישואים של ענייני מלכות ולא מאהבה...כיצד ההינה להסכים לזה? האם היא כבתו של פרעה שהשיא אותה לשלמה בן דוד מלך ישראל, ובכך חרצו את גורל העולם: ארצות שם ויפת לישראל וארצות חם למצרים? ואכן העולם השתנה מאד מאז ימיהם של פרעה ושלמה. רבים משבטי יפת ושם הצטרפו לאמונת בני דת משה והפכו לשבטי הערב-רב של ישראל – חוטבי העצים ושואבי המים של ישראל, מותרים לעיסוק ולימוד הפילוסופיה של יוון הקדומה, אבל גם מותרים בנישואין, ואף היו מצאצאיהם שהיו כוהנים ומלכים בממלכות יפת הצפוניות ושם שבמזרח.
היום המלחמה מסתיימת – סופית! הכהן הגדול של ברטניה ומלך אספמיה, דוד בן גדליה לבית דוד, יחתנו את צאצאיהם, ויאחדו את ממשלותיהם לאחת.
היא התיישבה על מיטתה, והחלה להיזכר במטלותיה. אולם, מחשבותיה נדדו למקומות אחרים, אל זיכרונות עבר...אל זיכרון ליל אמש...רעב צום יום הכלולות החל לצבות את בטנה. זיכרון ארוחת הבתולין האחרונה ברחבת המקדש בליל אמש עלה והתממש לעיני רוחה. ריח עוגות התפוחים מעשה ידי נשות כפרי הצפון, עשן קורבנות השילומין שהעלו משפחות הכהונה והלויה של ברטניה ואספמיה. מתנת עורות השילומין לכלה בת-הכהן. יין הנסך שנשפך כמים על מזבח האדמה.
אולם, אז החלה להיזכר באימה בזכרון ליל אמש, ובאירועים שחלו עוד קודם לכן מהיותה ילדה קטנה...
עוד מהיותה ילדה שעמדה על דעתה, לא הבינה מדוע לגיונות וגדודים של חיילים באים להקריב קורבן שילומי היוצאים לקרב במקדש לונדונום, לפני יציאה לקרב בבני ישראל שממזרח לתעלת הים המערבי. וכי איזו תועלת תצמח ממלחמה של בני ישראל בבני ישראל? הלא עם אחד הם. כמה מגוחך נשמע דודה, שפן בן יהויקים, הכוהן משוח המלחמה, בעודו עומד בפניהם ומקריא מספר תורת משה איש האלוהים "שמע ישראל! אתה יוצא היום למלחמה באוייביך!...כל הירא ורך הלבב יקום וילך לביתו!" והלא שפן, כשמו כן היה – תמיד היה ירא ורך לבב. תמיד אהב את מנעמי מקדש לונדונום על פני קרבות עמק הבר של של צפון אספמיה. חיילי הלגיון עמדו קפואים על מקומם שומעים את דברי דודה ואביה המעודדים אותם ליציאה לקרב כנגד האויב המורד בה' יתברך ובמלכותו בהמליכם עליהם מלך בשר ודם. הם נלחמים את מלחמת ה' – אשר הוא האלוהים ואין עוד מלבדו. את נאומו סיים אביה בקריאתו עתיקת הימים של משה בן עמרם אימש האלוהים "מי לה'? אלי!" והקהל שאג בהתלהבות.
רבים מן הלוחמים לא שבו מן המערכה. אימותהם, אבותיהם, בני משפחותהם, הפחוות, הלווים, הכהנים, למעשה – כולם ידעו, לקרב הם יוצאים ולא ישובו. אלו אשר יינצלו מאימות הקרב, יישארו להחזיק בעמדות הכהונה הגדולה בתוככי אספמיה.
כשגדלה והיגיעה למצוות, כך היא זוכרת, שאלה את אביה, מדוע הם נלחמים באספמיה, וכי לא כולנו אחים בני ישראל סבא? מדוע זה נרים איש על יד אחיו? ואביה חייך, חיוך של אב אל בתו הקטנה והחקרנית, האם כבר הניח ה' לנו מאויבינו? הלא בני תוגרמה שבצפון עדיין לוחמים בנו, הרי רק אחרי שיניחו לנו מאויבינו נוכל להמליך עלינו מלך בשר ודם, מאחד אחינו, ועד אז ה' יתברך הוא מלכינו.
ואז שאלה, והיכן הוא מלכינו? היכן הוא שיאמר לנו, מה טמא, ומה טהור? ויען לה אביה – ה' הוא בלבב ובתורת משה איש האלוהים.
בערב כלולותיה, שאלה שוב את אביה – ועתה מותרת לנו מלוכה בשר ודם? הרי עתה ממליכים אנו עלינו את מלך אספמיה על כל בני הכהונה הגדולה של ברטניה! את מלך אספמיה ולא את מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ה' יתברך?!
בתי, ענה לה אביה, והלא ה' כבר הניח לנו מאויבינו, בני תוגרמה קיבלו עליהם את ה' יתברך, ועתה שום נשים לנו מלך.
באיזה שהוא מקום בליבה חווה חששה. חשה היא כי אין פני הדברים כהוויתם. אולי אביה התרכך לבבו, כמו ששמעה בסתר את דודה, שפן. אולי אכן כך הם הדברים. היא נבוכה למול הרהורי הפקפוק על דברי אביה הכהן הגדול, משיח ה', מי שעומד מזרעו של אהרון בן עמרם הכהן הראשון, אחי משה בן עמרם בן קהת בן לוי איש האלוהים.
היא הידסה מעדנות אל עזרת הנשים במקדש לונדונום. תקרובות מִשָלְמֵי הקורבנות הוגשו לדוכנים על ידי הכוהנים והלוויים מן משפחות ההדיוטות. אל הדוכנים ניגשו מלך אספמיה, משפחתו ואציליו ועברם השני, הכהן הגדול של ברטניה, בני משפחתו, אנשי הסנהדרין וּפָחווֹת הכהונה. כולם סעדו את ליבם, והיטיבו ליבם ביינות הפוֹרָת המשובחים של ברטניה.
בזווית עינה ראתה את בני דודה, שפן, מתרחקים אחד אחד אל לשכת הסנהדרין שבמקדש. פניהם אינם כתמול שלשום, ובוודאי שאינם עולצים כפי שהיו עם תחילת המשתה. במקום שמחה, ראתה קדרות וכעס. היא החליטה לעקוב אחריהם בלאט אל הלשכה.
מדוע זה הם כה קודרים? מדוע זה הם עוזבים את המשתה שלכבודי? הלא מלכה אני, אמנם ממחרת היום, אבל בכל זאת! הלא מחר, ייתמו מלחמות בני ברטיה ובני אספמיה ושלום ישרור בארץ?
היא התגנבה מאחוריהם, תחת מעטה הצללים. נורי אל-אש האירו חלושות את בימת הנואם הראשון של הסנהדרין. הקול נשמע מוכר, אך נימתו היתה קשה וסוערת. ההדהוד בלשכה השקטה שיווה לקולו צליל נורא הוד.
"...ומחר בני!", אמר הקול, "מחר נכה את בני אספמיה מכה נוראה, וייתמו חטאיהם מן הארץ! מחר בני, בעודם מנמנמים להם את יינם, וכרסם בין שיניהם מבשר, ובן מלכם מחלל את כבוד אחותינו, והיא כזונה נעשית בעינינו, נכה בהם בכל עוצמתינו!" חווה זיהתה את הקול, היה זה שפן בן יהויקים דודה!
"ואף את הכוהן הגדול, אחי – עצמי ובשרי, נכה אל החומש! אותו ובני משפחתו ואת הזונה הראשה, חווה בת יהושע, כולם! כולם יומתו לפי חרב!! וידעו כולם כי ה' הוא האלוהים! הוא מלכנו! אין עוד מלבדו!" המתגודדים בלשכה הינהנו בינם לבין עצמם. "וכך" המשיך שפן "נלך בדרך אבותינו, לוי, משה ופנחס. כמו שלוי סבא שאל 'הכזונה יעשה את אחותינו?' וזכה לכהונת עולם! כך נעשה אנחנו ומלכות ה' תשרה עלינו לעולם! אספמיה וברטניה ישכנו יחדיו ככהונה הגדולה של ברטניה ואספמיה מהים הגדול בדרום ועד הים המערבי בצפון!!"
חווה נרעשה. פיק אחז את ברכיה ורעד עבר בגבה.
מעולם לא שמעה את דודה, שפן בן יהויקים, כה נסער, כה בוטה, כה שש אלי קרב ורצח. ואת מי רצה לרצוח? את אחיו ובני משפחתו – בשרו ודמו! והיאך העז לקרוא לה זונה!? וכי היא רוצה לחצות את הים המערבי הגדול ולדור בפאריז שבאספמיה?!
פחד המוות עלה בליבה, גפיה רעדו, עיניה דמעו, פיה רצה לצעוקאך היא אחזה בעצמה. היא הסתובבה על עקביה בשקט בשקט, נחרדת לגלות את אַחִיָהבן בניה, ראש מסדר הסיקריים, שומרי ראשו של אביה, עומד מאחריה. בידו סימן לה לשתוק ונטלה בידו אל מחוץ ללשכה.
מחוץ ללשכה חיכו, כל אנשי מסדר הסיקריים, עומדים על מכונם ולפרוץ בעוד רגע אל תוך הלשכה.
אנשים אלו, נאמנים לכוהן הגדול עד טיפת דמם האחרונה, אשר למחר בבוקר יישלחו למשמרות בזויות בערי המקלט שבברטניה. אנשי שם ואנשי משוא פנים – ישמרו על יושבי ערי המקלט הבזויים; אלו אשר לא היו מספיק עדים בכדי להוציאם לפני ה' למות על עוונם. אלו ששפר עליהם חלקם, יוצבו במשמרות המקדש של פאריז, טולדו או וורמייזה שבמזרח הרחוק.
בהינתן האות של אחיה, פרצו האנשים אל האולם. אנשי משמר הסיקריים, בני שבט לוי, לחמו בעוז נגד אנשי הכהן משוח המלחמה. בתוך שעה קלה נימנו גופות הקושרים על הארץ.
הכוהן הגדול נכנס כאשר נדמו קולות הקרב. הוא חיבק את חווה ואמר לכל הקהל : "כפי שקרה ליואב בן צרויה בת ישי – 'מעם מזבחי תקחנו!'. אחי היה, אך חוטא גדול לה' ולי."
בוקר עלה על לונדונום. המוני בית ישראל צבאו את רחובותיה. המוני פרחים פוזרו על השכונות, מרכבת הכוהן הגדול נעמדה על גדת נהר התמוז.
חווה בת יהושע בן יהויקים הכוהן הגדול, יצאה מן המים, ממקום ההיטהרות הפרטי של הכוהן הגדול ליום הכיפורים. היא עלתה במעלות, לבושה במחלצות כלה.
היא עלתה ונערותיה מלוות אותה בשני טורים במעלה המעלות אל הכביש. הן פתחו הפניה את דלת מרכבת הנסע העצמי, והיא עלתה וישבה על הכס המיוחד והמורם שהוצב שם. נערותיה ישבו סביבה במרכבה.
המרכבה נסעה לאט ברחובות לונדונום. ההמונים קראו בגיל את שמה ואת שם אביה. אחרים צהלו וחגגו את השלום הממשמש ובא. שיערה השחור התנפנף ברוח, ועיניה הכחולות ברקו באושר.
היום היא מלכת אספמיה וברטניה. מהרי האלף ונהר הרינה במזרח ועד אי העיירים במערב. מעמק הפלאים שבצפון, ועד הר הגבורות שבדרום.
המרכבה נעצרה בדומיה ליד פתח מקדש לונדונום, מול שער ניקנור המערבי. דלת המרכבה נפתחה באוושת אויר. חווה נעמדה ברוב הדר, נערותיה יורדות לפניה. פניה מלאות ההדר, מבטה שופע הזיו, וקווי המתאר של גופה על שמלתה הלבנה אכן שיוו לה את מראה המלכה הראויה של מלכות אספמיה וברטניה.
חתנה המיועד, יהורם בן דוד לבית דוד בן ישי, עמד בבגדי מלכות בפתח שער ניקנור המערבי והחל יורד במעלות המקדש עובר דרך טורי הנערות עד הגיעו אל חווה. הוא כיסה את פניה בהינומה הלבנה שעל עורפה. הם צעדו יחדיו אל השער, וציירי האלתר עם מכשירי הצילתור שלהם ציירו את דמותם פוסעים יחדיו, ואורות הפתע שלהם מכים בסנוורים את פני הזוג העומד לבוא ולהתקדש.
שתי יריות חץ-אש פילחו את חלל האויר שבסמוך לשער ניקנור, וחיללו את קדושת דומיית הקהל. ונערה ונער בבגדי מלכות מוכתמים בדם צנחו ארצה...
