כלום.

כלום

16.10.05

נועה היתה מלטפת את החושך, חורצת בו שבילים קטנים מכאן אל הכלום.

את רואה, אמרה- קצת לי ולעצמה בעיקר-, עכשיו יוכל להתקרב.

אולי שכחה שהכלום לא מגיע למקומות

ריקים כמונו, אולי לא

היה לה כלכך אכפת.

עוד משהו לעשות.

בבוקר נועה הכינה קפה עם דבש.

היו לה ידיים בריח גפרורים שרעדו קצת

[אבל רק בבוקר,

היא אמרה שזו אלרגיה

לאור].

סגרנו את התריסים ושכבנו לנשום

בעיניים עצומות, בלי להירדם, [אין

טעם לבזבז חלומות עלינו].

ונועה אמרה שלא-

להתעורר כשלא ישנים זה

קל, בעצם, וחייכה,

ושכחה לקום.

אולי אם נדליק את

האור, הזכרון

מנועה ירעד.

רק קצת,

בשבילי.

אולי לא.