סתיו.

לעזאזל, את מסננת לעצמך ומוחה את הדמעות ביד של הסיגריה.

לעזאזל.

אני יכולה לראות אותך דרך חריץ של מראה ששברת בפטיש. המרפסת מלאה רסיסי זכוכית קטנים ורבועים ופיסות ארוכות וצרות שהיו פעם תמונת מציאות מזכוכית. קסם.

אמרת שאת אוהבת את הצליל של זכוכית נשברת,

[אבל רק כמעט כמו שאת אוהבת את הצליל של רסיסי אנשים].

בכלל לא התכוונתי לבכות, את ממלמלת ומשליכה את הסוף של הסיגריה לדשא שלמטה והקול שלך רועד, כאילו להבהיר שאת לא מתנצלת בפניי.

אני חושבת שאת אוהבת אותי עכשיו, כמו פעם, לפני שגילית שיכולים לאהוב אותך בחזרה.

רציתי לומר לך משהו, אבל שכחתי מה.

פעם אמרת שבגלל זה אני חייבת לכתוב, הזכרון שלי לא מחזיק מעמד בשביל משפטים שלמים בשיחה. אחר כך שנאת אותי על זה ואני שנאתי אותך,

כנראה מתוך הרגל.

את הלילה לא נזכור ומחר תקומי ותאמרי משהו מהותי בלי לצפות שאקשיב.

לפחות את אומרת שטוב לך,

לי זה מספיק.