לקחים ומסקנות
בחודשים הראשונים שלאחר ההתקף הראשון הייתי שבר כלי. לא יכולתי לעשות כמעט כלום למעט ללכת לעבודה כל בוקר, לשבת על הכיסא ולבהות במסך המחשב עד סוף יום העבודה. למזלי, המנהלים שלי ששמו לב שעברתי משבר, אפשרו לי במשך אותה תקופה לחזור לעצמי לאט לאט. אשתי הראשונה לקחה את המושכות אליה וטיפלה בכל המטלות והמשימות היומיומיים.
כבר אז התעורר בי הצורך לשבת ולכתוב את הסיפור שלי, רציתי לספר לכל העולם על המ"פ שהשתגע במילואים בשטחים. איך בחור מלח הארץ, יום אחד חרב עליו עולמו וכל חייו מתהפכים מן הקצה אל הקצה. התחלתי לכתוב סיפור מתח ששמו "הצל". כתבתי עמוד וחצי ולא היו לי יותר כוחות להמשיך את הסיפור. רציתי מאד אבל לא יכולתי, אז החלטתי להניח את הסיפור בצד ולחזור אליו אם בכלל, מתישהו בעתיד.
בהתקף השני, כפי שכבר סיפרתי לכם, ביום השני לאשפוז, אשתי הראשונה עזבה אותי, אך מכיוון שהיה מדובר בפעם שניה בה אני עובר משבר דומה, כבר דיי הייתי ערוך לקראתו ולמרבה הפליאה, יצאתי ממנו אומנם כאוב מהעזיבה של אשתי, אך הרבה יותר אופטימי ועם כוחות להמשיך הלאה. באותם ימים שבתי לעבודה חדור מוטיבציה להוכיח את עצמי, גם בגלל שפחדתי לאבד את מקום העבודה וגם בגלל שפתאום גיליתי את החיים מחדש לאחר הגיהינום שעברתי. החלטתי שאני לוקח את עצמי בידיים ועושה הכול על מנת למצות מהחיים את המקסימום.
בין היתר, חיפשתי לי עיסוקים לשעות הפנאי בזמן שהתפנה לי לאחר שפסלו אותי מלשרת במילואים. החלטתי לחזור לתחביב הקריאה אותו נטשתי עוד מהימים שטיילתי בדרום אמריקה, ומפאת העיסוקים הרבים שלי, לא מצאתי מרגוע על מנת לשבת ולקרוא להנאתי. מאחר ומאז ומתמיד הייתי חובב מדע בדיוני, גיליתי שיש אגודה ישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה, והחלטתי להירשם כחבר אליה. האגודה מארגנת מס' כנסים בשנה והרעיון שלה קסם לי. אני יכול להעיד אחרי שקראתי פעם מאמר על נטייה של "אנשים פסיכוטיים" לאהוב במיוחד מוזיקת טכנו, אני נמשכתי אל הדברים הקיצוניים בחיים, ביניהם גם רעיונות אקסטרימיים כפי שהופיעו בספרות המדע בדיוני. יכול להיות שבגלל עוצמת החוויה הקיצונית בהתקף הפסיכוטי, ניתן להשוות זאת לאדם שנטל סמים בעבר וכדיי להגיע לאותה רמת ריגוש מחפש אתגרים קיצוניים בחיים. כך גם היה איתי, למרות שבמשך כל חיי נמשכתי ל"הליכה על הקצה" ולנסות כל העת להגיע לעוצמת חוויה שלא הכרתי בהתנסויות קודמות. דוגמא להתנסות שכזו הייתה כאשר החלטתי שאני רוצה לבצע צניחה חופשית, ואכן צנחתי. הייתה זו חוויה "פסיכוטית" בפני עצמה.
התחלתי גם ללמוד לתואר שני במנהל עסקים במסגרת האוניברסיטה הפתוחה על מנת להכין את הקרקע לעתיד הלא נודע.
באותם ימים הייתה לי ידידה שסיפרה לי על כך שהיא מנהלת פורום באתר YNET. זה היה בעת ביקור אצל חבר טוב שלי מימיי הלימודים שהיה שותף לדירה איתה. אז נחשפתי באופן דרמטי לפניהם, וסיפרתי להם את כל סיפור ההתקף השני כולל הנטישה של בת הזוג. חבר אחר של אותו ידיד ששהה אף הוא איתם בדירה, היה באותה תקופה בשלבי "חזרה בתשובה", ולאחר שסיפרתי לו על ההתגלות האלוהית שהייתה לי בשעת ההתקף, הוא נכנס לאקסטאזה והיה בטוח שהנה ימות המשיח עומדים בפתח. הייתי עם דעות קדומות וחשבתי בקול רם שפורומים הם מקומות לסוטים. היא התעקשה שזה יכול לעשות לי טוב, אז החלטתי לבדוק במה מדובר. נכנסתי למס' פורומים ולא חלף הרבה זמן עד שמצאתי את עצמי מעביר את שעות הערב שלאחר העבודה בבילוי בכתיבה בפורומים. הייתי פשוט מכור. בין יתר הפורומים, נהגתי לבקר גם בפורום "נכים" ב- YNET שניהלה באותם ימים בחורה מקסימה בשם נורית פלג. נורית החליטה לערוך תחרות סיפורים קצרים. החלטתי שאני יושב ומנסה לכתוב את הסיפור שלי. כתבתי עמוד שלם שתיאר בקצרה מה עבר עליי בהתקף הראשון. למרבה הפליאה, הסיפור שלי זכה במקום הראשון בתחרות. הזכייה בתחרות והתגובות שקיבלתי עליו, החדירו בי את המוטיבציה להתחיל ולכתוב את השתלשלות העניינים שהביאו אותי להתקף, כולל תיאור ההתקף. מרגע שהתחלתי לכתוב, לא יכולתי להפסיק, במקביל גם פרסמתי פרקים שכתבתי בפורום סגור בו הייתי חבר. תוך חודשיים של כתיבה חדורת מוטיבציה סיימתי את הטיוטא לספר "פסיכופריחה". תחושת הסיפוק הייתה עצומה.
במקביל לתחילת עריכת הספר ותהליך ההוצאה לאור, התחלתי לחפש מישהו שיוכל לבוא ולהרצות בערב השקה שאערוך לכבוד הוצאת הספר בבוא היום. שמעתי על בחור בשם צביאל רופא. דרך חיפוש באינטרנט, הגעתי גם למס' הטלפון שלו. התקשרתי אליו, והשיחה הייתה מאד מלבבת. הוא התגלה כאדם מופלא עם תפישת עולם מאד מעניינית ועם השקפה שתאמה את השקפתי באותם ימים. תוך שבועיים נפגשנו והייתה זו תחילתה של ידידות מופלאה. לאחר שהצגתי בפניו את הסיפור שלי, צביאל סיפר לי משל: "בן אדם בונה לעצמו עמודים שיחזיקו את התקרה במקרה של רעידת אדמה. אם יהיו לו מעט עמודים, התקרה תתמוטט. החוכמה היא לבנות מס' רב של עמודים יציבים וחזקים ובבוא המשבר הבא, רק חלק מהם יתמוטט והתקרה תמשיך לעמוד על תילה", ולאור משל זה החלטתי לפעול. התחלתי להכין את עצמי להתקף הבא, "בבניית עמודים" בחיי שיהיו יציבים מספיק לעמוד בזעזועים הבאים.
צביאל גם הציע לי להצטרף לוועד המנהל של הארגון שהוא הקים – מתמודדים למען מתמודדים, ארגון נפגעי הנפש בישראל והרעיון קסם לי, כי המשמעות היא ששוב אוכל לפעול ולנסות לתרום מהיכולות שלי למען אחרים. חרטתי על דגלי את המלחמה בסטיגמה של פגועי הנפש. במקביל גם התחלתי לכתוב במקומות שונים באינטרנט בנוסף לפורומים בהם הייתי חבר, אחד מהם הוא היומן הזה.
בימים אלה התחלתי להתנדב במסגרת "אנוש", גם לפי הצעה של צביאל ידידי. החלטתי להקים מסגרת של קל"ע – קבוצה לעזרה עצמית בעיר מגוריי. מסגרת בה חברים אך ורק פגועי נפש ובמפגש הדו שבועי איתם אנחנו עוזרים אחד לשני בהתמודדות עם נושאים מחיי היום יום. ודבר אחרון, לפני מס' ימים יצרו איתי קשר מערוץ 10 וביקשו ממני להופיע ולהתראיין בתוכנית "הסיפור שלי". בעוד כשבוע הצילומים ואני מאד מתרגש. זו תהייה הפעם הראשונה בה אני "יוצא מהארון" ומספר את הסיפור האישי שלי במדיה כמו הטלוויזיה. כולי תקווה שמהסיפור הזה יוכלו ללמוד אנשים שאפשר להתמודד בהצלחה גם עם משברים נפשיים כדוגמת המשברים אותם עברתי. חשוב להדגיש ולציין, את כל עיסוקיי אני עושה בעידודה של אשתי היקרה והמקסימה, וללא תמיכתה, ספק רב אם הייתי מסוגל לעשות.
