באמצע תפילת 'שמונה עשרה' הרים יואב את מבטו אל מעקה העץ המגולף שב'עזרת נשים', וחיפש במבטו את עיניה של מרים אישתו. שפתיו נעו בתפילה חרישית, אישית ופרטית, מבקש לעצמו נס מהיושב במרומים שבשנה הבאה יחבקו בן בשעה טובה. עשר שנים חיכו לבן, התפללו בהדיקות, וקיבלו קמיע מהרב המקובל, מרים היתה הולכת איתו לכל מקום. לעת ערב, לפני כניסת השבת, עת היתה מדליקה את הנרות, היתה עוצמת את עיניה בחוזקה, ומהדקת את הקמיע אל ליבה. שפתיה ממלמלות תפילה.
כשקולות המתפללים הדהד בבית הכנסת, ראה את מרים לוחשת תפילה ומצמידה אל חיקה את ספר התפילה, עיניה פוגשות את עיניו במבט מוכר. בשנייה זו ידע, שהם חושבים אותו דבר. 'מי יתן ובשנה הבאה עלינו לטובה, נחבוק בן זכר.' בן עם תלתלים זהובים, ועיניים חומות. בדיוק כמו תלתליה שנחו על זרועו כשחיבק אותה בלילה במיטה, ועכשיו היו אסופים מתחת למטפחת לבנה רקומה בחוטי זהב חגיגיים. ועינים חומות בדיוק כמו של מרים, שאמנם היו עכשיו עצובות, אבל ברגע שתראה פנים צחורים של תינוק, האמין שיתמלאו אושר ושמחה. בארוחת השבת כמעט ולא בא אל פיה דבר, מהורהרת היתה, והוא לא העז לשאול אותה על כך, שיבח אותה על הארוחה הטעימה מעשי ידיה, והיא כתשובה חייכה בזווית שפתיה, ולא יספה. בלילה שמע את קול בכייה החרישי, הנה עוד חודש עבר ועדיין לא התעברה. כל השבוע הסתובבה שקטה, בקושי אמרה מילה ובקושי הקשיבה, שקועה במחשבות, ובלילות שנתה נודדת. כשנרדמה לבסוף לפנות בוקר, קמה קהת חושים אחרי לילה ארוך, מלא חלומות, ומחשבות. ביום שישי סירבה להצטרף אליו לתפילה בבית הכנסת. זו היתה הפעם הראשונה בחייהם המשותפים שסירבה ולא באה, יואב נשק למצחה, ויצא לבדו לתפילת השבת.
הרגשתו לא היתה נוחה, הוא הביט בפסוקים שבספר, ובקושי עקב אחרי התפילה. הרים את עיניו אל המעקה המגולף ב'עזרת נשים', וקיווה שמרים תפתיע אותו ותגיע כמו בכל ערב שבת. אבל בין כל הנשים לא ראה את המטפחת הלבנה שלה. ושפתיו מלמלו בעוז "...ותברכני בברכות השמים, ותהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוני. יהי רצון מלפניך, אלוקי אבותי, שתזכה אותי ואת מרים בפרי בטן..." החזיר את מבטו אל הספר, ואל הפסוקים, ושוב הרים את מבטו אל על.
פתאום נאלם קולו, ולא הצליח להמשיך להתפלל. לא הצליח להוריד את המבט, ואף לא הצליח להתרכז. כל כך ציפה לראות את פניה של מרים, עד שלא שם לב לאישה שישבה שם ובהתה בו בעיניה הירוקות. מבט עז וחזק, עד שהחסיר פעימה מליבו. מטפחת כחולה עיטרה את פניה היפות, ושפתיה הדוקות בעצב. רצה להוריד את עיניו ממנה, אבל מצא את עצמו נאבק עם הרצון להמשיך להביט, ועם רגש שלא היה מוכר לו, ועוד יותר לא מובן. היא מצמצה פעמים, והחזירה מבט מבוהל לספר התפילה שלה, מה שהקל עליו לחזור לספרו. אבל המילים התבלבלו לו, והוא הרגיש שהוא לא מצליח להדביק את קצב התפילה. כשיצא מבית הכנסת, מיהר הביתה אל מרים, קולט לרגע קצר אחד את דמותה של האישה ירוקת העיניים, הולכת בשביל, לבושה שמלה כחולה מעוטרת פרחים. ובטנה מבצבצת קדימה בחודשי הריון מתקדמים. ליבו התכווץ, דמיין את מרים מהלכת גאה בבטנה הגדולה, את האושר שהיה ניבט מעיניה החומות. ולא שם לב שנעצר, ועקב במבטו אחרי האישה ירוקת העין עד שנעלמה לה מאחורי הרחוב.
חסר ריכוז ומבולבל. החל ממלמל "ריבונו של עולם, אתה ציוותנו בתורתך הקדושה 'פרו ורבו ומלאו את הארץ...' והנה, אני ואשתי לא זכינו לפרי בטן..." וכאב קטן נשלח אל ליבו, דמעות נעלמות דוקרות את עיניו. וצעדיו מהירים הביתה, אל מרים. בערב הזה השתוקק לחבק אותה חזק אל ליבו, וללחוש לה אהבה.
שולחן השבת היה ערוך לשניים, על מפה לבנה ריצדו נרות השבת, וריח של תבשילים גירה את אפו. מרים סירקה את תלתליה ופיזרה על כתפיה, מעליהם סידרה מטפחת לבנה רקומה, ועיניה עצובות. נכנס ובירך אותה. "שבת שלום". בשקט הגישה לשולחן, ואת ארוחת השבת אכלו בדממה. המחשבות התרוצצו במוחו, כל כך התגעגע למרים החייכנית, לחזקה שהאמינה בתקווה, שהאמינה באהבה, ועכשיו שיחקה עם המזלג בצלחת. "נחת קצת?" שאל. ומרים הנהנה, בקושי עונה. "כן, קצת." הניח יד מנחמת על כף ידה. "אל תהיי עצובה." היא חייכה בעצבות. "כואב לי קצת הראש, אל תדאג... זה יעבור." בלילה חיבק אותה קרוב, ואהב אותה בתשוקה. נגע בעורה החם והמתמסר, נישק את עיניה וצווארה. ליטף את בטנה ברכות ועדינות מעגלית, כאילו ליטף את הבן לו יחל כל כך. פתאום עלתה בתודעתו דמותה של האישה ירוקת העין, ובטנה ההריונית. ידו קפאה על בטנה של מרים, והוא חש בהצטמררות עורה. חיבקה את ראשו אל בטנה, "מה קרה?" שאלה בשקט. ויואב, בלי לענות, חיבק אותה חזק אליו ונשק למצחה.
ימים הסתובבה כבוייה, נוגעת בבטנה בהיסח הדעת, מתגעגעת לילד שלא נבט בתוכה.
כשעברה בכיכר העיר, התעכב מבטה על ספסל האבן שהיה עמוס באימהות צעירות, ותינוקות בעגלה שנהנו מהשמש החמימה. צחוק התינוקות גרם לפניהן לזרוח בחיוך מאושר... ליבה התכווץ, גם היא יכלה בקלות להחזיק בין זרועותיה תינוק. אבל עשר שנים עברו מאז נישאו, ובכל חודש התאכזבה. עשר שנים של טיפולים אינסופיים. ואלוהים צופה מלמעלה ושותק.
ועוד חודש עבר, ומרים לא התעברה. הוא הלך לבית הכנסת לבד - לאחר שניסה לשכנעה להצטרף אליו, והיא סירבה פעם אחר פעם. כשיצא, שמע אותה בוכה וליבו התכווץ. הערב התפלל בהדיקות ועוצמה, כאילו צעק בתוך ליבו שישמע את תחנוניו, אם לא בשבילו, אז למען מרים. הרים את מבטו שוב ושוב, מקווה לראות את מרים שבה להאמין, ותופסת את מקומה בכיסא התפילה. פעם אחרי פעם התאכזב כשלא באה.
ליבו החסיר פעימה. גם מהמקום שבו עמד, הצליח לראות את הבטן הגדולה שהציצה בגאווה. מודע לעובדה שחיפש את דמותה לא פעם כשבא להתפלל, ועוד יותר מודע לעובדה שכשזה קרה, לא חשב על מרים בכלל, וזה הפליא והבהיל אותו באותה מידה. מעולם לא הביט באישה אחרת, ועוד אשת איש. מעולם לא חשב על אחרת, כיבד את מרים ודאג לכל מחסורה, והיא עמדה שם למעלה, עיניה הירוקות עזות, והוא שוכח את הכל בעוונותיו, וחומד את דמותה. יואב כעס, ולא הבין מדוע. לא מצליח להוריד את מבטו, לבשה שמלה בהירה, וכיסוי ראש הדוק שלא הצליח להסתיר את התלתל הסורר שחמק בשובבות. עוברת במוחו מחשבה חוטאת, תמונה חדה של דמותה, ושל אצבעו - סביב תלתל סורר. באותה שנייה פעם ליבו בחוזקה. היתה לו הרגשה שהתפילה התארכה, וכשהסתיימה, טרק את הספר ומיהר לצאת החוצה. בפעם הראשונה בחייו לא עצר לברך את המתפללים ב'שבת שלום', כהרגלו.
היא הלכה על השביל לאט לאט, ידה אוחזת בגבה, מידי פעם עצרה ונשמה עמוק. שאל את עצמו היכן בעלה, ולמה היא הולכת לבד בערב שבת? פתאום, התיישבה על ספסל בדרך וליטפה את בטנה. הרימה את עיניה אליו, כאילו ידעה שהוא אחריה. נעצה בו מבט וצבען הירוק בלט בחושך. יואב חש כמו ילד שנתפס בקלקלתו. "שבת שלום" מלמל במבוכה. והיא חייכה, ושפתיה מתעוותות. "אני חושבת שזה מתחיל." מלמלה, ועצמה את עיניה. חווה כאב חד בתחתית עמוד שדרתה. מבוהל מעצם המעמד, עשה צעד אחד לעברה. "היכן בעלך?" שאל את מושא מחשבותיו. והיא הרימה את מבטה אל השמיים. "מת, זכרונו לברכה." ענתה בקצרה, והעוצמה שבה אמרה את המילים העבירה בו צמרמורת של בהלה. הוא לא העז לשאול אותה איך, וכיצד זה קרה. מה עושים עכשיו? הלידה עומדת להתחיל, והוא עומד כמו מטומטם ומביט בה, שקטה וכואבת, נושכת את שפתיה.
בלי לחשוב התיישב לידה קרוב, הושיט את כף ידו והרגיש את אצבעותיה משתלבות באצבעותיו, מהדקת אותן, וכאב נוסף מפלח את גבה. טוב, חשב. תירגע! אל תראה לה שאתה נלחץ. תנשום, נשימות עמוקות בדיוק כמו שהיא עושה. אמבולנס, צריך אמבולנס! מה עושים במקרה כזה?! איפה הטלפון הציבורי...? לא זכר איך הגיעו לבית החולים, זכר במעורפל את הדרך, ואת ידה בתוך ידו. יודע שצריך להודיע למרים שהוא מתעכב שלא כצפוי, שהוא עושה מעשה טוב ועוזר לאלמנה צעירה והרה, ושהוא אוהב אותה!! בטוח שהיתה מברכת אותו בדרך צלחה ומחזקת את ידיו. אבל משהו במצפון שלו לא הניח לו, במיוחד כי ידע שהוא שם, לא בגלל שום מעשה טוב, אלא רק בגלל שרצה להיות קרוב אליה, להחזיק בידה, להרגיש שהיא זקוקה לו, ולהריח את ניחוחה העדין.
האישה שאת שמה לא ידע, החזיקה את כף ידו בחוזקה, ולא הניחה. והוא מצא את עצמו נשרך אחרי האלונקה המתגלגלת, לחדר לידה. והיא נושכת את שפתיה בכאב, בולעת צעקה חנוקה בתוכה. "אדוני!" פנתה אליו האחות. "צריך לפתוח תיק לאשתך במשרד הקבלה." רגע!! מה פתאום אשתי? קדח מוחו. יש כאן טעות, הוא רק התכוון לעזור לה!! פתאום הרגיש את גודל הרגע, מבולבל הביט בה ולא ידע איך להתמודד עם המשפט שאמרה. מבין שהמראה של שניהם הטעה אותה. והוא בעצם לא יודע את שמה, רק נקרה בטעות לדרכה דווקא בערב שישי זה. ושמרים מחכה בבית, תוהה היכן הוא, ולמה התעכב? אבל, לא הצליח לומר מילה כדי להוכיח את טעותה, האישה משכה בידו אליה, והוא נרכן לעברה מבלי שהתכוון. שפתיה לחשו לו את שמה. והוא הלך כמו מסומם למשרד הקבלה, תוהה, מדוע היא לא תיקנה את הטעות? תירץ את העובדה באלף ואחת סיבות. אף אחת מהן לא נראתה לו הגיונית, ולא היה בטוח אם תהיה לו אפשרות לשאול אותה על כך. מאותו רגע הכל התנהל במהירות, ירוקת העין נעלמה מאחורי הדלתות, מלווה במיילדת, ורופא.
ההגיון אמר שכעת לאחר שהבטיח שהיא בידיים טובות ומטופלת היטב בידי הרופאים, יכל לחזור לביתו. ההגיון אמר שהוא צריך לחזור אל מרים, ועכשיו! אבל ההגיון הזה לא נתפס לו, ובמקום לחזור הביתה, נשאר לשבת בספסל מחוץ לחדר לידה. ממתין. מסרב בעדינות לשאלת האחות אם ירצה להצטרף ללידת אשתו. שלוש שעות ישב שם, שומע מידי פעם בליל צעקות שלא ידע לשייך אותם לירוקת העין או לנשים אחרות. חושב על מרים, ומדמיין אותה מאחורי הדלתות, איתה הוא יעמוד כמו גדול, ויחזיק את כף ידה. ילטף את מצחה וינחם. איתה...
דמעה קטנה של אושר זלגה על לחיו. המיילדת יצאה ובידיה תינוק עטוף שמיכה לבנה עם לוגו בית החולים. פניו היו ברורים וקטנים. "מזל טוב, אבא." בירכה אותו, והוא קם מהספסל כאילו הכיש אותו נחש.
יואב חזר הביתה לפנות בוקר כשהשמש כבר החלה לשלוח את קרניה הראשונות. מרים ישבה בכורסה וחיכתה לו. נכנס בשקט, הוריד את מעילו בדממה. בחן את עיניה החומות, וצנח למרגלות רגליה. נצמד אליה וחיבק את מותניה ברכות שהלכה והתעצמה. חיבק ובכה, כמו שלא בכה מעולם.
