"אני יכולה להבטיח לכם משהו שלא יכולתי להבטיח מעולם.
וזה שאני לא משקרת.
לא הפעם.
לא זה לא סיפור שבדיתי, לא זה לא סיפור שיכול לגרום לכם לחשוב שעוד אחת השתגעה .
יכול להיות שראיתם את זה בסרטיי אימה שלאחר כמה שנים הפכו לפרודיה מהלכת שאנחנו אוהבים לראות שאנחנו עצובים והיא גורמת לנו לצחוק על הבלי החיים.
אבל זה הסיפור שלי.
ותכבו את האורות שאתם קוראים אותו.
כי זה הסיפור שלי.
ואני לא משקרת.
השיפוץ לבית שיכולתי לקרוא לו "הבית שלי" החל שנה לפניי שסיימתי את התואר שלי בפיזיקה .
מתעוררת למשמע נחירותיו של בעלי לעתיד וחושבת עד כמה בא לי לחנוק אותו שזה קורה אך מחייכת לאור המחשבה שעוד מעט אני אוכל לברוח לאחד מ-12 החדרים שיהיו באחוזה שאנחנו הולכים לעבור אליה לנעול את הדלת ולהירדם בלי לשמוע אותו חורק בשיניו ונוחר באהבה. יש רגעים מסוימים שנדמה לי שהוא עושה את זה בכוונה להעיף אותי מהמיטה כך שהוא יוכל להשתטח על המיטה כמו שמיכת טלאים ולשכוח מעוד יום חדש שמתחיל בחוץ והוא צריך להכניס את עצמו לתוך חליפה מאולצת , לעשות "בחירה קשה " בין 2 צבעים שאהובים עליו ולשייך את הבחירה לחליפה שהולכת להתרוצץ בפניי המון מפורסמים ואז הוא יעשה את הפיהוק המתפנק שלו במשרדו שמשקיף לנוף מרהיב ויסיים את היום שלו בשיחת טלפון לנייד שלי במקוצר 8 וישאל מה דעתי על בוהריים ביטבתה ואני ? אני כמובן לא יכולה לסרב לארוס המתפנק שלי .
אנחנו נפגשים ביטבתה , העניבה שלו משוכה קדימה והשיער המדהים שלו מפוזר כאילו חלק סודות עם הטבע בזמן שישנתי .
"יקירתי" הוא נושק לי וטעם הסיגריות מהול באפטר שייב שלו מגיח לאפי.
"יקירי" אני מעקמת את האף.
"זה לא אני .. את יודעת מעשנים המון אצלי במשרד"
"תגיד להם להפסיק!"
"מה שלומך?"
"מצוין איך היום שלך נראה ?"
"מעולה ושלך?"
"מתרגשת לקראת המבחנים למען האמת ..."
"צהרים טובים מה תרצו להזמין?"
מלצרית חיננית ניגשת אלינו , מכנס שחור צמוד אגן רחב ופירסינג מציץ לו מבטנה שנשפכת קצת החוצה מחולצה לבנה .
"ארוחת בוקר עסקית "
"אין בעיה , משהו לשתות ?"
"מיץ טבעי"
"בשבילי מים"
הארוחה הייתה כמו כל ארוחת בוהריים שלנו.
פשוטה, מעניינת , כמו פגישה של 2 אנשיי עסקים שבאו לסגור את עסקת חייהם .
אחריי חצי שעה כל אחד נפרד לעיסוקיו בנשיקה ואני מוצאת את דרכי לאחוזה החדשה.
מרגישה כאילו התמכרתי לאותו בית עם הריח המהביל.
אני נכנסת עם סוכנת הנדל"ן המגונדרת ותוהה לעצמי אייך בחורות כמוה הבעת הפנים שלהם אינה משתנה לעולם.
תמימה עם נגיעת מכחול ערמומית לאורך פניה , בעיניה זגוגית של מסתוריות מבריקה , תמיד מריחה כאילו באה לסמן את סוף העידן שלך וחיוכה תמיד כובש כאילו היא בעצם באה להכניס אותך לתרמית ולא לעסקה שיכולה להטיב עמך.
לעולם לא אבטח בסוכני נדל"ן.
"אני מבינה שאת מאוד מרוצה מהאחוזה "
"הבנת נכון"
אני מביטה לתקרה שנראית כמו השמיים האין סופיים וציוריו של לאנורדו דה וינצי מככבים שם ועוד כמה ציירים שידיהם לא נחה גם במותם. הבית עתיק ואני מוצאת את זה מוצא חן בעיניי.
אנחנו עולים לקומה ואני מבקשת ממנה שתיתן לי את החופש לחקור בזמני החופשי את הבית .
היא מתקשה אך לבסוף מרפה ונותנת לי לעשות את שלי.
פותחת את דלת חדר מס' 12 ורואה ציור ענק של אישה ערומה צלובה , מתרשמת מהציור אני קוראת לאשת הנדל"ן שתבוא ותחלוק איתי את המראה המיוחד שהחדיר בי קצת אימה.
"חדר מקסים את לא חושבת ? תראי את המיטה איזה עיצוב...אני נדהמת כל פעם מחדש"
"מיטה? עיצוב? תראי את הציור ...מי .."
"איזה ציור?"
אני מביטה שוב באותו קיר והציור איננו ואני מחייכת "עוד בדיחה על חשבוני "
אני יוצאת מהחדר , נכנסת שוב , מציצה בראשי ומחפשת אחר הציור.
אין ציור.
ואין כלום.
טוב , העייפות מכה בגילי המופלג כבר בשעות הצהרים. הכל בגלל המרצה המחורבן , סטפן.
המעבר היה מהיר .
לפניי שהספקתי להבין את המשוואה הרצופה של הפיזיקאי שלנו כבר הייתי תקועה עם קרטוני אריזה ובהם אני תוחבת את בגדיי וכמעט.. את כל חיי.
הלילה הראשון בדירה תמיד מהול בהתרגשות שגורמת לך להקיא.
אתה לא מצליח להירדם, אתה חושב עד כמה אתה נרגש מאידך אתה תמיד תשאל מה טומן בחובו אותו בית שאתה פלשת לחייו ולא הוא פלש לחייך.
השעה 2:00 לפנות בוקר ואני מדדה את צעדיי לכיוונו של המטבח הסורר והקר ומחליטה להכין לי שוקו חם.
בעלי המתוק את שינת הישרים יכול למצוא גם בנחלת שוטים עם אצבע בפה או סיגריה ואני לא יכולתי לגרום לו להיות חסר מנוח כמוני. אני חושבת שזה עניין יותר של נשים, אבל יש כאלה שיחלקו עליי. ולי לא אכפת .
כפית סוכר חום והמון קקאו בתוך ספל עתיק ימים שאמא השאירה לי לפניי עזיבתה ממני לעד מוצא את דרכו לכף ידיי השבירה לכל.
מחליטה להדליק את האח ויושבת על הרצפה הקרה נטולת השטיח . מתכון מצוין לכאביי גב.
הווילון מקבל דחיפה מהרוח ושיערי מתבדר על פרצופי , גצים של אש רוקדים לעצמם ומשב רוח קריר חולף דרכי ומסביבי כאילו מישהו נשף בחוזקה .
קמה לסגור את החלון , אך הוא סגור.
אני מסתכלת סביבי מקווה שאף אחד לא מביט בהזייתי ומחייכת חיוך מבוהל.
חוזרת לסורי , מביטה מסביבי, למה לכל הרוחות שכרנו בית כזה ענק בשביל 2 נפשות ?
צרות עין של עשירים!
נזכרת במילים של אותה אשת נדל"ן "הבית בן 30 שנה, לכל בית יש סודות משלו, היה עליו ביקוש מאוד גדול רק שתדעי"
אז מדוע לא תפסו אותו לפנינו? אני מכווצת את גבותיי ולא מעזה לחשוב שבאמת אני אחת כזו שאכן מאמינה שבתים מוקפים בסודות משלהם.
זה סתם מיתוס ..
זה סתם סרט אימה שנוח להביט בו שרוצים ריגוש ולא מתחשק לעשות סקס מופרע באותו ערב.
ברור שיש לבית סודות אבל הסודות הם לא סרט אימה.(לא?)
מותחת את גופי ואז מתכרבלת שוב לתוך שמיכת הפוך עם נוצות האווז האהובה עליי ביותר.
מכווצת את כפות רגליי, מכסה את ראשי לא מעונינת שריח הבוקר יזכיר לי שהגיע הזמן לקום מהמיטה.
לבסוף אני מחליטה.
אני מסירה את השמיכה מראשי ! אני מתעוררת ! זהו.
פוקחת את עיניי מסירה את חלקה העליון של השמיכה מראשי .
ורואה את הציור.
של אותה אישה צלובה.
שוב.
קופצת כמו חיה במנוסה אני צורחת ומשפשפת את עיניי להביט שוב , אולי אני הוזה.
אני בחדר מס' 12.
"אלכססססססס!!!!!" אני צווחת כאילו המחר לא יגיע.
לא רציתי לזוז מהמיטה .
שהוא איתר את החדר וזה לקח לפחות כמה דק' ואם תשאלו אותי אייך הוא שמע אותי או עד כמה הצרחה שלי הייתה אדירה עד כדיי כך שאני מניחה שאם יש אכן חיים בגלקסיה אחרת אז הם שמעו אותי ובבירור אז לא תהיה לי תשובה.
אבל שהוא ניצב לידי אני רק בכיתי וחיבקתי אותו כמו ילדה קטנה שמצביעה על הליצן הלא נחמד שהציבו לה בחדר והיא רק רוצה בהעדרו .
"תראה את זה " אני מסובבת את ראשי אליו ואצבע מאשימה מפנת לכיוון הציור המונצח שהספיק לככב בחיי עד כה פעמיים בהיסטריה .
"את מה?"
"את הציור!!!!" אני מסובבת את ראשי והציור.. נו תנחשו.
הוא נעלם שוב!
הוא צוחק. צחוק מגוחך, צחוק מעליב, מזלזל.
"הכל בסדר יקירה שלי... בית חדש הזיות חדשות."
"היייי אני ראיתי את הציור הזה כבר פעם שנייה . פעם אחת עם איריס אשת הנדל"ן ועכשיו"
"טוב , שיהיה , אולי את עייפה קצת...אגב , מה את עושה בחדר מס' 12? אפילו המנקות לא הספיקו להגיע לחדר הזה מאתמול..נחרתי יותר מדיי חזק?"
"אין לי שמץ של מושג אייך הגעתי לפה"
סיפור זה הוא המשך של אובססיות . מדובר על אחת מהדמויות .
הזכויות שמורות להדר מיליס.
