האריה שלי

אתה אמרת:"את הלביאה שלי."

אני חשבתי שעדיף להיות אילה.

אמרת:"אני כלום בלי הלביאה שלי"

ואני חשבתי שאריה חי מבשר אילה.

"תחזיקי"

"אני מחזיקה"

"את מוכנה ? אני זורק.."

"אני תופסת.."

הפשטנו את החלונות והם נשארו כמו שהם ללא הוילונות ,ריקיים מבד, חשופים אל החדר השקט שהכיל את שנינו,אני הייתי מכסה אותם בחזרה עוטפת אותם בצניעות, מסתירה את גופם השקוף, אך האריה שלי רצה לתעורר מאור השמש.

אני מצייתת לאריה שלי,אני סופגת עבורו כל צער בדרך,אני סופגת את הרצונות הלא ממומשים וממשת מה שעוד אפשר,לכן החלונות ישארו ערומים.

"מה נעשה עם הוילונות האלה?"

"ניתן אותם לאימא שלך."

"מצחיק..."

"טוב יש המון עבודה מחר,לא?"

"כן..,נלך לישון"

הפשטנו את הבגדים ונשארנו עם גופנו הנקיים מבד וכיסויים, מלאים עם כאבים וצלקות עם העיקולים הקרניים והשיניים החדות ,כשאנחנו שניים אנחנו ערומים יותר אך חשופים פחות .,

אני בודקת כל פצע בעורך שעוד לא פגשתי ואתה נבוך אני לומדת את גופך מזהה סימנים חדשים מאכלסת אותם במוחי.אתה זז ללא מנוחה ..אני מקווה שתרדם לפניי וכך יהיה לי זמן להתנצל בפני החלונות הבודדים מבלי שאתה תגרגר מגרונך ליגלוג.

אתה כבר הינך מהופנט בשינה..

דילגתי בדממה אל המטבח שלפתי טלף אל כוס זכוכית ולגמתי מים בצמא קולני.חזרתי הבטתי בך דרך השמיכה נושם בכבדות של חיה ,דוחף את כובד הנוצות על ידי ריאות נפוחות.התחפרתי בתוך החזה הגאה שלך נצמדתי אל קצב הריקוד. הריאות שלך עירסלו אותי .ליווי אותי עד ששתקתי שינה ונחרתי חלום.

אני רואה צבעים מתערבבים..אני רואה צבעי אדמה ויער מוכרים..אני מודעת לחלום ומתענגת על יופיו.

אני מרגישה נוחות, נדמה שכבר הייתי פה.הצבעים עטפו אותי,טבעתי בתוך ערבול הצבע,אני מרגישה בכפות הרגלים את דקירות גושי הצבע המאובנים..אני מופתעת מהכאב ונמשכת אל כבלי הדימיון,סופגת את המציאות שלא תהיי קיימת לעולם..אני בוהה בכפות הרגליים והן מדממות.. הדם מתערבב עם הצבעים כשם שהוא אחד מהם.אני מרימה ראשי ,פוערת פה לנוכח תגלית מרעידה..

אני בוהה בתמונה,פי פעור למחצה מול צבעי אילה.

הרכות והיופי כבשו אותי בנשימה.

הצבעים חברו לציור ענק ..אני מאוימת מגודלו אך אינני יכולה להסיר מבט...אני חטופה על ידי יופי מכושף..דמותי נספגת אל תוך הציור אני מאבדת את גופי ונשמתי פורחת אל החלל האינסופי..

האריה שלי התעורר מקרני האור הראשון.התמתח בעצלות,פרקי עצמותיו הגמישות נפרסו לכל עבר,האריה שלי הוסיף צליל מוכר של פיהוק לא רצוני ספוג בעונג  והתגנב מהמיטה בשקט חייתי ובמיסתוריות.

אני הלביאה מתפנקת,אפופה חלום,דוחפת את הראש בתוך חלל נוצות ,סובלת את האור בשקט.

אינני מרחמת עוד על הוילונות,אני שורדת את הקרניים הצורמות,מגנה על רשתיות העין העדינות מכסה אותן בעפעפיים,טלפיים ונוצות. האריה שלי פינה לי חלל ואני פורסת את גופי כמו חיה דרוסה שהתאבנה מהשמש.

האריה שלי כבר איננו פה.

אני רוצה לתפוס חבל שינה,משתדלת להתחפר בחשכה,סוגרת את גופי בחנק של בד.אני עוצמת את העיניים חזק,מנסה למצוא את המסלול חזרה אל החלום.

אני מאמצת את העיניים ,דוחפת את גלגלי העין אל אחורי הראש,אך הן מתגלגלות בחזרה.

מרוב מאבק של רצון ביכולת,ברח לי אנדרנלין.

אני ערה, מתגעגעת לחלום המתוק אל צבעי האילה.

שמעתי את השקט המוכר כשהאריה שלי הולך ואני נשארת לבד בכלוב.אני נוהמת את השמחה שלו כשהוא עוזב את הכלוב ובורח אל הסאפרי.אני מכירה את הצעדים המלכותיים שלו,מהלך בבית באצילות,מבצע את פעולות הבוקר באיטיות ודיוק.אני יכולה להריח את ניחוח הסבון,אני מרגישה את אדי המים,אני חשה באצבעות את תחושת המגבת הלחה,אני יודעת את שאריות משחת השיניים מפוסלות במיקריות בכיור,אני יודעת אותו בכל צעדיו,אינני זקוקה לפקוח עיניים,אני רואה את הסימנים של האריה שלי דרך זיכרון וחוויה.

אני מנקה אחריו כל בוקר,מטשטשת עקבות,מסדרת עבורו את הסבך,מנקה את הטרף.

אני יודעת את תפקידי והוא חי את תפקידו.

לפעמים אני בודדה בכלוב שלנו וליבי שואל שאלות קיום,אז אני חושבת פחות ומבצעת את ה"לופ" המוכר של היום.דואגת למזון ומחכה שהאריה שלי יחזור ויציל אותי.אני זקוקה לראות אותו מלקק את שומן החיה מהצלחת,החיה שהוא הביא אך אני תיבלתי,הוספתי חיים וטעם.

כך אני מרגישה שהוא חי ממני..אני מאכילה אותו בבשר אילה,שלא יהיה לי לעולם.

משקרת לו על ידי סיפוק הגוף.הוא,שיכור מתחושה,אחר כל הוא חושק בי..מונע מאנרגית בשר האילה.

הפסקתי להלחם בכוח העירנות ופקחתי את העיניים,הגוף שלי כואב,המוח שלי זוכר את צבעי החלום.

אני מתענגת על האשליה.הצבעים ממשיכים לבהוק.החלונות צבועים בחום אדמה,המיטה מוקרנת בצהוב יבש ודהוי.אני מודעת לשקר ונהנית.צועדת דרך הבזקי צבעים.

אני יורדת במדרגות רעועות שהאריה שלי בנה.

אני צועדת כף רגל אחרי כף רגל,בזהירות של לביאה.מרחרחת את שאריות ארוחת הבוקר.

מתחבטת בתפקידו של האריה לגבי המזון.הוא השאיר את כל מה שלא חשק בו על הצלחת הלבנה,

כל השאריות שאני תיבלתי,פיסלתי והפכתי למעדן.

בכל זאת הוא אכל מצלחתי את יצירתי ועל כך אני מסופקת.

אני צעדת בכלוב כמו מלכת הג'ונגל,החזה שלי מורם ונפוח.

הוא שלי האריה שלי!

הכנתי מנה ענקית של מזון וטרפתי אותו כשאני יושבת בכיסא האהוב מול הציור האהוב,אני רואה את הצבעים האהובים.כל בוקר מחדש אני בוחרת את הפינה הזאת,נמשכת אליה ללא מחשבה,פועלת מתוך אינסיטנקט.

אני מביטה בצבעי הציור דרך הבזקי החלום.

צבעי החלום וצבעי הציור מתאחדים לגוף אחד.

אני מבינה..

רגע אחד,אני חושבת שאני מבינה...

אני רואה את הרכות והיופי,אני רואה את אילה. היא תלויה כאן..אני רואה אותה כל בוקר מהכיסא האהוב.

אני הלביאה מפחדת...אני מפחדת!

לבשתי את עורי האמיתי,ניקית את שאריות השינה וברחתי אל הספארי ישר אל פינת הרביצה של האריה שלי..

הנה הוא..האריה שלי! 

טורף את אליה...