שלוש נשים ואהבה - פרק ב'

 אשמח לכל הערה ותודה לכולם מראש

2 – יפעת

יפעת ומשה'לה צעדו בשביל המרוצף המוביל הביתה. לאורך השביל פרחו פרחי שמש בשלל צבעים. צהוב, כתום, אדום וורוד. ריח פריחה עמד באוויר. עץ הפיקוס פרס צילו וכסאות הגינה היו מסודרים סביב השולחן הלבן כמו מחכים לאורחים שיבואו לשבת. עציץ סיגליות קטן עמד במרכז השולחן העגול. מים פכפכו חרש ממזרקת המים הקטנה בצורת ברבור. קול המים העלה חיוך על פני יפעת. אבא בנה את המזרקה הזו לפי בקשתה. הדשא פרש זרועותיו עד לגדר החיה שאף היא פרחה עכשיו, אשכולות פרחים קטנים, חלקם צהובים, חלקם לבנים המפיצים ריח מתוק.

יפעת הרימה את משה'לה כדי שיגיע לנשק את המזוזה. בעודו על ידיה, נישקה אף היא את המזוזה והורידה אותו.

"שלום", הכריזו שניהם במקהלה, "הגענו".

"ברוכים הבאים", ענתה אמם מהמטבח ויצאה כשהיא מנגבת ידיה בסינרה הגדול שעטף את גופה המלא. שערה אסוף מתחת למטפחת כחולה, על אפה כתם קל של קמח וחיוכה חושף שיניים צחורות ועיניים חומות צוחקות.

"מה את אופה?" חייכה אליה יפעת.
"איך ידעת שאני אופה? מתוקה שלי. עוד לא שמתי את העוגה בתנור".

"ראיתי את כתם הקמח על אפך", צחקה יפעת וניגבה בעדינות את הקמח.

"מנחם כבר חזר מבית-הספר?" המשיכה יפעת כשהיא רוחצת ידיה ונכנסת למטבח לעזור לאמה.

"מנחם נכנס לפני כמה דקות ויעל יצאה לקנות כמה דברים שהיו חסרים לי".

יפעת ראתה את הירקות המחכים בכיור ועמדה לחתוך את הסלט. היא היתה האלופה בבית בחיתוך סלט לחתיכות קטנות ואימה הקפידה שכולם יאכלו סלט ירקות כמעט מדי יום.

"את הטיבול אני משאירה לך", אמרה כשהיא מוציאה צלחות וסכו'ם ומתחילה לערוך לשולחן.

הדלת נפתחה בשקט ויעל גלשה פנימה. היתה לה הליכה כאילו היא גולשת על מים. שקטה, נינוחה ומרחפת כלשהו. יפעת ויעל היו מאוד קשורות ואהבו אחת את השנייה אהבת נפש. רק שנה הפרידה ביניהן והן היו ממש חברות טובות. ליעל היו עיני שקד כעיני איילה. רצינית, מהורהרת ובעלת סבלנות מופלאה. האחות הבוגרת במשפחה.

"ילדים, אפשר לשבת לשולחן. האוכל כבר מוכן. עד שתסיימו ליטול ידיכם ולברך, הכל יהיה על השולחן".

ישבו כולם מחייכים, ברכו על הלחם והשיחה החלה קולחת סביב השולחן.

"את הולכת לפעולה היום?" שאלה יעל את יפעת.

"כן, בהחלט. פגשתי בדרך את מרים. היא כל כך קיצונית. אינה מוכנה לשמוע דעה שונה מדעתה", נאנחה יפעת כשהיא מכניסה מזלג עמוס סלט לפיה.

"את מכירה אותה לא מהיום", הרגיעה אותה יעל.

"צריך לדעת לשמוע גם את זולתך, מתוקה שלי. אינך חייבת להסכים לדעתו, אבל יש לתת לו את הכבוד להביע את מחשבותיו. את יכולה רק לנסות לשכנע אותה בדרך הגיונית", הסבירה האם.

"אבא אמור לחזור מאוחר מבאר-שבע?" שאלה יעל בדאגה קלה.

"אני מקווה, בעזרת השם, שלא יאחר ויחזור לפני שקיעת החמה".

"אימא, יותר מדי פצמרים נופלים פה לאחרונה. מה ששמתי לב, שרובם נופלים בשעות הערב המוקדמות. היה כדאי שתשכנעי את אבא להקדים לחזור", פנתה יפעת לאמה כשדאגה מלווה את בקשתה.

"את צודקת יעל. מדוע שלא תתקשרי אליו כשנסיים את הארוחה", בקשה יהודית מבתה.

"ואיך היה בגן היום, מתוק שלי?" נרכנה יהודית למשה'לה כשהיא מסיטה קבוצת שערות שגלשה על מצחו. כולם אהבו מאוד את משה'לה הקטן. הוא היה ילד חביב. אף פעם לא בכה ללא סיבה. מי שפנה אליו, זכה בחיוך שובה לב ובתשובה מנומסת כשל אדם מבוגר.

"הגננת דיברה היום על זה שישנם אנשים שרוצים שאנחנו נעזוב את הבתים שלנו ונעבור למקום אחר. אני לא רוצה לעזוב את הבית שלנו", אמר ברצינות ומצחו נראה חרוש קמטי דאגה.

"אנחנו לא עוזבים את הבית שלנו, מתוק", פסקה יהודית.

"יש החלטת ממשלה שעלינו לפנות את הבתים בנווה-דקלים ובכל יישובי הגוש", ניסתה יפעת להסביר לו.

"למה שנעזוב את הבתים שלנו? למה הממשלה החליטה שאנחנו צריכים לעזוב את הבתים שלנו! שהם יעזבו את הבתים שלהם", התריס משה'לה.

"משה'לה, לפעמים ממשלה חייבת לקבל החלטות מסוימות גם אם היא לא כך רוצה לעשות זאת", המשיכה יפעת בהסבריה.

"אם היא לא רוצה להחליט מה שהיא לא רוצה – שלא תחליט!" ענה בהגיונו הילדותי.

"הדברים מאוד מסובכים ויש הרבה חילוקי דעות בעם", תרמה יעל את דבריה.

ובאמת, איך תסביר לילד בגן מה עומד לקרות פה. והאם יש בכלל הגיון מאחורי החלטות הממשלה? האם באמת אין לה ברירה? איך אפשר לעקור אנשים מבתיהם, לנפץ להם את כל חלומותיהם ולהכריח אותם להתחיל הכל מהתחלה? אם מבוגרים לא מבינים זאת וחילוקי הדעות כה רבים וכי מה יכול ילד להבין?

יפעת קמה באנחה, החלה לפנות את הכלים מהשולחן. יעל הצטרפה אליה ואמרה לה:

"אני ארחץ את הכלים. את ממהרת לתנועה. תספיקי עוד לחטוף מקלחת ולהתרענן", ליטפה את כתפה. כמה רוך ואהבה היו טמונים בליטוף קטן זה.

יפעת נשקה קלות ללחייה של יעל ולחשה באוזנה:

"תודה, אחותי".

 היא מיהרה לפעולה בבני-עקיבא. לבושה בחצאיתה הארוכה הכחולה, חולצה תכלת בעלת שרוולים ארוכים וסנדלי שורש לרגליה. צמתה קלועה בקפידה ופניה נקיות מאיפור. לקחה את תיקה ושלחה לאוויר:

"שלום ולהתראות".

"שיהא אלוהים בעזרך, מתוקה שלי", לחשה אמה.

מרחוק ראתה את כל החברה כבר מכונסים. חגי עשה כמה צעדים לקראתה, חייך ואמר:

"רציתי לבוא לאסוף אותך מהבית. כרגע הגעתי בעצמי". הביט עמוק לתוך עיניה.

חגי היה בעל גובה ממוצע, מסופר קצר, הכיפה מונחת על ראשו כאילו נסרגה במיוחד לפי מידת קודקודו. הוא נחשב לחתיך של השכבה. מזמן החל לחזר אחרי יפעת, אבל היא לא עודדה אותו. אמנם חשבה שהוא נחמד וחביב, תלמיד מצטיין כפי שאומרים כולם, אבל לא היתה מוכנה עדיין לקשר כלשהו. לא רצתה במחויבות כלשהי. היה ברור לה שברגע שיהפכו לידידים, תצטרך להחליט תוך כמה חודשים אם זה הבחור אתו תרצה לחלוק את שארית חייה. ליעל אחותה כבר היה חבר קבוע, מוטי. נראה היה שהם אוהבים אחד את השני. עיניהם אמרו הכל. הם יוצאים כבר שלושה חודשים והלחץ עליהם לא יאחר לבוא מצד שתי המשפחות. לא מקובל ללכת יותר מארבעה חמישה חודשים ולא להכריז על 'וורט'. כלומר, על ההורים להיפגש ולסכם דברים לגבי עתיד הזוג ותאריך ארוסיהם.

לגבי 'איסור נגיעה', לא היה בלבה ספק שאכן גם היא תקיים את האיסור לגעת בבן המין השני עד לחתונה. לא לקחת יד, לא ללטף או לחבק, לא לנשק ובוודאי לא יותר מכך כמו שנוהגים החילוניים. ידוע לה כי זה אינו איסור מהתורה, כמו שהסביר לה הרב, אלא זה איסור מ'דרבנן' ליצור מצב של הרחקה ואי קירבה. למעשה זה נחשב לספיח של איסור מהתורה. אמנם דעות הרבנים חלוקות בנושא, אבל היא מקבלת את דעת הרב שלה ועדיפה השמירה על המרחק.

 היום אני בת שבע-עשרה. פעם הגיל הזה היה נראה לי מרוחק ממני כשנות דור, והנה הגיע היום וזה מפחיד לחשוב על כך. אני מגיעה לגיל שעלי להחליט החלטות גורליות, אני מרגישה שאני משתנה, אני מרגישה שגופי משתנה, משהו קורה לי ואינני יודעת להגדיר זאת. מהורהרת ראתה שוב את דמותו של איש מגב שצפה בה. עומד כפסל יפה ועוקב אחריה בעיניו.

 חגי עמד ליד חברו יעקב, מרוחק קצת מכולם. הם שוחחו ביניהם ברצינות וחגי נראה נבוך.

"האם אתה חושב שאני לפעמים פוגע באנשים. אולי אומר דברים שמוטב ולא אומר?"

"כן, אם אתה כבר שואל, לעתים כדאי לשתוק על מנת לא לפגוע באנשים", הסביר לו יעקב כשהוא מגרד בראשו. משקפיו צנחו על אפו כרגיל והוא ייצב אותם בעזרת אצבעו האמצעית. "אבל מה מציק לך?"

"אני חושב שיפעת קצת נפגעת מצורת דיבורי. אני מאוד מחבב אותה ואילו היא מנסה להתחמק ממני כל הזמן. ברור לי שיש בנות שהיו נענות לחיזורי ברצון, אבל נפשי חשקה  רק ביפעת".

"היא באמת הנערה הכי יפה בנווה-דקלים ואין פלא שנפשך חושקת בה, אבל לזה דרושים שניים".

"יפעת אמרה לי פעם שפגעתי בה במה שאמרתי. אפילו לא יכולתי לשחזר מה אמרתי שיכול היה לפגוע בה", המשיך חגי מהורהר.

"למה לא שאלת אותה מה פגע בה?" תמה יעקב.

"שאלתי. היא אמרה שלא כל כך נפגעה ממה שאמרתי, אלא מהצורה בה אמרתי את הדברים", ניסה חגי להסביר את עצמו.

"אני חושב שהיא צודקת. יש לך לפעמים התבטאויות מאוד פוגעות", הסכים יעקב.

"כנראה שעלי לשים לב יותר לצורת ההתבטאויות שלי. הדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע ביפעת".

"אני בטוח שאם תדבר יותר יפה ובעדינות, תצליח יותר עם יפעת. אתה סך הכל בחור יפה, נחמד, חכם, אז מה בעצם חסר לך? לדעתי עליך לשמוע בקול הרב", סיכם.

"למה אתה מתכוון?" ניסה חגי להיזכר בדבריו האחרונים של הרב.

"הרב אמר שעכשיו זה הזמן שהיצר הרע חוגג. כדאי לחכות עם מה שאפשר עד אחרי תשעה באב ואז הדברים יסתדרו".

"הממממ.." המהם חגי שקוע במחשבותיו.

 "חברה, היכנסו! הפעולה מתחילה", הכריז מאיר, המדריך שלהם.

כולם התיישבו. יפעת ישבה ליד חברתה הטובה רוחמה. הן היו ידידות בנפש. שוחחו על כל מה שהציק להן, חלקו רשמים ודעות ובילו זמן רב ביחד. נהגו ללכת יחד לשפת הים דרך החולות, לשבת שעות לצפות בים השקט ולתהות מה יש מאחורי מרחבי האין סוף הללו.

להריח יחד את האוויר המלוח, לשמוע את הרוח השורקת לעתים ולצפות על בתי הרצועה שנראו כל כך מוזנחים לעומת בתי המתיישבים שהיו לבנים ומסודרים, בעלי גגות רעפים אדומים וגינות נוי מסביבן. שתיהן לא היו קיצוניות בדעותיהן ועדיין התלבטו בינן לבין עצמן בקשר לצפוי במקום. רוחמה צלעה במקצת. עברה תאונת דרכים כשהייתה ילדה בת שלוש ומאז צלעה על רגלה השמאלית. נדמה היה לה שהיא בעלת מום קשה, שאף אחד לא יביט לעברה ובוודאי שלא ירצה להתחתן אתה בבוא היום. יפעת עודדה אותה כל השנים, לא ראתה כבר מזמן את מומה ורק אהבה את כנותה, מסירותה ונפשה הטובה. על כל אחד ריחמה, לכל אחד עזרה וכולם ידעו שאם יזדקקו אי פעם לעזרה – מרוחמה יקבלו אותה. היא היתה נמוכה בהרבה מיפעת התמירה, עגלגלה במקומות הנכונים ובעלת עיניים ירוקות מקסימות. יפעת אהבה להסתכל לתוך הירוק הזה ולהרגיש כאילו היא טובעת בתוכו. תמיד נהגה לומר לה:

"עם עיניים כאלו, אף אחד לא יעמוד בפניך".

חגי ניסה לשבת קרוב אליה. הוא לא הסיר מבטו ממנה. בכל פעם שמבטיהם נפגשו – חייך אליה כאילו רוצה להעביר לה מסר חשוב. יפעת המשיכה להתחמק ממנו.

הפעולה החלה. השיחות נסבו שוב סביב ההתנתקות. נושא ארץ-ישראל הפך יותר ויותר לעניין דתי. ארץ-ישראל לדעת רבים חשובה יותר מהאמונה והדת. היא קודמת לתפילה ולהרבה מחוקי הדת. ארץ-ישראל היא לא סתם עניין פוליטי הנתון לוויכוח. נכון שהיו רבדים שונים, כמו בכל קהילה, אבל אהבת הארץ עמדה בנווה-דקלים מעל לכל. שום פינוי לא בא בחשבון. זו לא סוגיה של עזיבת הבית והרכוש – זו סוגיה שאין לעזוב אף שעל מאדמת ארץ-ישראל הקדושה בשום מחיר. ייהרג ובל יעבור. האנשים ממשיכים בשגרת חייהם, יש תחושה של המשך. צצות גינות חדשות, שכונות חדשות. אנשים צבעו את בתיהם כאילו אוגוסט ופקודת הפינוי לא עומדים להגיע. מי שניסה להביע דעה קצת יותר מרוככת ומנומקת, זכה להתקפה חזיתית. יפעת ניסתה מדי פעם להביע את דעתה, אבל זאת הצליחה לעשות רק בפורום של חברות קרובות שאף אם לא הסכימו אתה, לפחות הסכימו לשמוע מה יש לה לומר.

 "יש לי הפתעה עבורכם", ניסה מאיר הג'ינג'י להרים קולו מעל הויכוחים הסוערים.

"חברה, תהיו בשקט רגע", ניסה חגי לעזור לו.

"טוב, נו, מה ההפתעה שלך?" החלו להישמע השאלות מכל עבר.

"הזמנתי כמה חיילים ושוטרים לשיחה פנים אל פנים", אמר.

שקט השתרר בחדר. בדרך כלל מאוד אהבו את השיחות 'פנים אל פנים' שהיו נערכות כשהיו נוסעים לסמינרים. הצורך והאפשרות לשכנע את השני קסמו להם. עכשיו הביעו פני רובם מבוכה.

"אתה חושב שתצליח לשכנע את החילוניים האלו בצדקתנו?" שאל יעקב.

"אנחנו יכולים לנסות. אני בטוח שנוכל להעביר להם את המסר שלנו אם רק ננהג בחוכמה. לכן בעצם בקשתי מהם לבוא בעוד כחצי שעה מאחר ורציתי שנתכנן יחד את השיחה שהיא מאוד חשובה לכולנו. אני חושב שאסור לנו להיות קיצוניים מדי. רצוי להתחיל בשיחת שכנוע שקטה ומתונה. לחזק את העניין הרגשי. הם יבינו טוב יותר שקשה לנו לעזוב את ביתנו שנולדנו בו מאשר את מלחמתנו על שלמות ארץ-ישראל. הם כולם יהודים כמונו, לכולם אמהות ואבות, בתים וחברים, אחים ואחיות. בואו ניכנס ללבם תחילה ורק אחר-כך נוכל להסביר להם כמה חשובה לנו ארץ-ישראל, אפילו יותר ממצוות הדת".

כולם שקעו במחשבות. לאט לאט החלו להישמע כמה עצות, קווי מחשבה, טקטיקת הדיבור והשכנוע. יפעת היתה בעולם אחר.

"יפעת, מה עובר עליך, חמודה שלי?" שאלה רוחמה.

"שום דבר", ענתה כשהיא משליכה צמתה אל מאחורי גבה.

אסור לי לראות כל הזמן את דמותו, חשבה לעצמה. אני לא מאמינה! מה קורה לי? אני חייבת לחזור לעצמי.

רוחמה סקרה אותה מהצד, מרגישה שחברתה אינה כתמול שלשום. היא החליטה לא להציק ליפעת בשאלות. כשתרצה לספר – תספר.

 הדלת נפתחה ובפתח עמדו כמה חיילים וביניהם שני קצינים. מאחוריהם נראו אנשי משטרה. שקט הושלך בחדר. כולם חיכו למוצא פיו של מאיר מדריכם.

"היכנסו פנימה", הזמין "ברוכים הבאים לתנועת בני-עקיבא נווה-דקלים".

כולם היססו.

"בואו נסדר את הכיסאות במעגל", ניסה מאיר לשבור את הקרח, "כך נוכל לראות אחד את השני. לא סתם אנחנו קוראים לפגישות כאלו 'פנים אל פנים'", ניסה להסביר לאורחים.

תוך כמה דקות סודר מעגל רחב. החיילים והשוטרים ישבו כגוש אחד. מולם ישב גוש בני הנוער.

השיחה החלה בהיסוס מה.

"כפי שאתם יודעים, אנחנו לא אויבים אחד לשני. כולנו אחים. אף אחד מאתנו לא רוצה בעימות פיזי עם אף אחד מכם", פתח מאיר בשיחה.

"אנחנו פה לא מתוך תענוג", אמר אחד החיילים. 

"אין לנו ברירה, אנחנו חייבים למלא פקודה. היה טוב אם לא היינו מגיעים לעימותים", הוסיף קצין משטרה.

השיחה החלה להתפתח. בתחילה בהיסוס ותוך שמירה על רשות הדיבור, אבל מהר מאוד הדברים קלחו והפכו לניסיונות שכנוע. הקולות גברו. קשה היה לשמוע אחד את השני. קצין צבא, לקח את כיסאו ועבר לשבת מול קבוצה של נערים שהתווכחה בלהט רב. עוד חיל הצטרף אליו. לאט לאט נוצרו קבוצות קטנות שניסו לשכנע אחת את השנייה. האווירה היתה טובה. אמנם קולות הוויכוח התגברו מדי פעם, אבל כולם ניסו להיות משכנעים ונחמדים. אף אחד לא רצה להתעמת ממש.

 רק יפעת, ישבה שקטה. ניסתה מדי פעם להקשיב לשיחות ולהשתתף בהן, אבל הריכוז היה ממנה והלאה. רוחמה שלחה אליה מבטים מודאגים מדי פעם. הזמן חלף והשעה היתה כבר מאוחרת.

 "אני חושב שכדאי שנפסיק עכשיו", הציע מאיר הג'ינג'י "השעה מאוחרת ובבתים לא יבינו לאן נעלמו ילדיהם. אולי תסכימו לחדש את הפגישות והשיחות?" שאל כשהוא פונה לקצינים.

"אנחנו יותר מאשר נשמח", ענו כולם. החיוך פשט על פני כל היושבים בחדר.

"אני חושב שאנחנו יכולים להגיע להידברות יותר טוב מחברי הממשלה שלנו", העיר חגי.

"לא הייתי רוצה להגיב על הדברים", ענה קצין המשטרה שנזהר בדבריו "אחרי הכל אנחנו פה על מנת לבצע את המוטל עלינו בהחלטת הממשלה".

כולם קמו, היו לחיצות ידיים בין הנערים לבין החיילים והשוטרים. הנערות חייכו. כולם הרגישו שהצעד היה חיובי לכל הצדדים ואכן כדאי להמשיך בהידברות ביניהם. לפחות יוכלו כולם לנסות ולהבין את הצד העומד מולם.

"היה מאוד כיף לעמוד מול החיילים ולשוחח אתם. אולי זה יעזור לגישור", אמרה אחת הבנות למאיר הג'ינג'י.

"אולי נוכל לשכנע אותם בצדקתנו", לחש חגי ליעקב.

"בעזרת השם, אולי נצליח", חייך אליו יעקב.

 הבנים ליוו את הבנות לבתיהן. קבוצות קבוצות הלכו והמשיכו להחליף רשמים ביניהם ותגובות על שיחת "הפנים מול פנים" שהייתה להם. החיילים והשוטרים נפרדו בברכת ליל מנוחה מכולם וחזרו ליחידות שלהם. גם הם הרגישו שהצעד היה חיובי ביותר ויש להמשיך בפגישות. אולי לא יצליחו לשכנע אחד את השני, אבל השיחות יביאו לפחות לאווירה יותר חברית ורגועה. אולי המתח והעצבים יפחתו ויש לקוות שלא יתפתחו עימותים אלימים ביניהם לבין האזרחים המפונים. מזה פחדו כולם.

 יום ששי הגיע. ההכנות לכניסת השבת היו בעיצומן. בכל הבתים נכנסו להתקלח אחד אחרי השני. כולם לבשו בגדי חג. יש לחתוך ריבועים של נייר הטואלט, לסובב את המנורה במקרר שלא תידלק בשבת, להכין את פלטת השבת, לכוון את שעון השבת. הנשים והבנות ערכו שולחן עם מפה לבנה מתכוננות להדלקת הנרות. בביתה של יפעת היו כולם כבר אחרי המקלחות. לבושים בחולצות לבנות מוכנים לקבל את פני שבת המלכה. ראש המשפחה, אשר'קה, לבוש במכנס כהה וחולצה לבנה, מחייך אל משפחתו. שפמו מגולגל כלפי מעלה, כרסו בולטת וידיו ידי עובד אדמה. ציפורניו היו נקיות. תמיד הקפיד על הניקיון ובעיקר לקראת השבת. הוא היה אחד מעמודי התווך של קהילת נווה-דקלים. גם לכיתת הכוננות של האזור היה מגויס. החממות שלו היו פרושות על שטחים גדולים ופועלים רבים עבדו אצלו.

"ילדים, מוכנים? בואו נלך לבית הכנסת", וידא שהבנים אתו, נשק לראשן של אשתו ובנותיו ויצא.

יהודית יעל ויפעת נגשו להדלקת נרות השבת. גם הן היו חגיגיות בלבושן, מוקפדות בשערן, מוכנות לקבל את פני שבת המלכה. יהודית, כשמטפחת חגיגית לשערה, הדליקה את הנרות כשהיא מברכת בלחש ובעצימת עיניים, מבקשת מאלוהים לגרום לנס כלשהו שלא יפנו אותם מביתם ומאדמת ארץ ישראל הקדושה. אחריה הדליקה יעל נר אחד וברכה עליו ולבסוף הגיע תורה של יפעת לברך על הנר. בקשותיהן היו כמוסות בלבן.

 לא היה צורך להזכיר ליעל ויפעת לערוך לשולחן. כל אחת תרמה את חלקה. השולחן והמפה הלבנה עם הנרות הדולקים השרו קדושה. הכלים היפים, כלי השבת, נערכו על השולחן, אגרטל קטן עם פרחים מהגינה שנקטפו בבוקר, היין המוכן לקידוש עם כוס הקידוש העשויה מכסף מעוצב, החלות עם הכיסוי הרקום אותו רקמה עוד סבתא, מפיות צחורות ליד כל אחד. יהודית עמדה ליד השולחן, סקרה הכל והדברים הניחו את דעתה. ישבה על הספה, לקחה לידה את הסידור והתפללה. יעל ויפעת הצטרפו אליה.

 החלו לשמוע את הגברים חוזרים מבית הכנסת בגמר התפילה. אשר'קה נכנס בפתיחת דלת רחבה, כשהילדים הקטנים נכנסים לפניו.

"שבת שלום", אמר וכולם ענו במקהלה "שבת שלום ומבורך".

הלכו לנטילת ידיים. הם פצחו בשירת "שלום עליכם" ו"אשת חיל" וניגשו לקידוש.

אמנם כולם הורגלו כל חייהם לטכס הקידוש, לברכה על החלה ול"מוציא לחם מן הארץ", אבל תמיד הרגישו בקדושה באותו מעמד. כל פעם מחדש. טעימת יין הקידוש היתה ערבה לחיכם והחלה הטבולה במלח רק גירתה את תאבונם, שלא היה קטן.

ישבו כולם לסעודת השבת. השיחה סביב השולחן נסבה על דברי תורה. הילדים נשאלו על החדש בבית הספר ושום עניין שבחולין לא הועלה. אפילו ממחשבתם ניסו כולם לדחוק את לחץ הבעיות האחרונות ולהתרכז רק בקדושת השבת. בין מנה למנה זימרו את זמירות השבת, החליפו מבטים ביניהם, חייכו ושרו בשמחה ובעונג. האהבה והשלווה שררה מסביב. בגמר הארוחה בירכו כולם יחד את "ברכת המזון" כשאשר'קה מגביר את קולו וכולם מצטרפים אליו.

 השבת עברה על כולם במנוחה, בהליכה לבית הכנסת ובטיול בשכונה השלווה. אף חייל או שוטר לא נראו באזור. ההוראה היתה מפורשת – לא להפריע למנוחת השבת של התושבים.

 להבדלה הגיע מוטי, חברה של יעל. ג'ינג'י מלא נמשים, עיניים שחורות שני זיתים, מלוכסנות קמעה. שערו מקורזל ותלתליו נראו כעשויים מנחושת. הוא התקבל בחיוך ובאהבה על ידי כל המשפחה.