"והרי את מקודשת לי בטבעת זו, כדת משה וישראל…"
כמה חיכיתי לרגע הזה, חיכיתי להוכיח להורי שהם טעו, שאני אצליח להתחתן . איתן ואני נישאנו לפי כל כללי הטקס, שלחנו הזמנות לאורחים שלי, לאורחים שלו, חיפשנו אולם והחלטנו על תפריט. ההורים ששילמו אישרו את בחירתנו, הצטלמנו לפני הטקס על רקע השקיעה, בתנוחות הסטנדרטיות, עם מבט אוהב, זר פרחים מפריד בינינו, הוא עומד ואני יושבת. ואחר כך הייתה חופה, ריקודים, ושוב צילומים.
לפני הנישואים עוד בשלב ההכנות אהבתי את התחושה – אני הולכת להתחתן- רשמתי את שם משפחתי החדש בכל מקום. לראות ולהתרגל...
למייק, שהיה אז בדנמרק, שלחתי גלויה, משפט תשובה לגלויה ששלח לי וחתמתי בשמי החדש למרות שעוד לא התחתנתי ,ידעתי כי יבין את הרמז , לא קבלתי כל מענה...אך אני הייתי שקועה בבנייה...
ביתנו הראשון הלך ונבנה, ואיתו נוצקו האכזבות שהיו שם כל הזמן מתחת לפני השטח,אותן רציתי לא לראות. שנינו חיפשנו אחר אריחי הקרמיקה וארונות המטבח שיתאימו לטעמנו, הכול נראה כפי שרצינו שייראה, אבל אני כל הזמן השוויתי, חיפשתי אחר אותו ה'משהו' המיוחד שהיה לי ואבד. מייק ידע לומר את הדברים הנכונים, נותן לי תחושה של חופש, להיות אני ,ללא העמדות פנים ,הוא העריך אותי, בזכות מי שאני, הוא האמין בי. איתן לא הצליח לגעת בנפשי בביקורתיות שלו, בשפוטיות וברצון ללמד אותי את דרכו תוך ביטולי שלי, מתוך שכנוע עצמי שהוא הולך בדרך הנכונה. החברים הין תמיד יותר חשובים, האמא שלו ומשפחתו היו יותר טובים... הוא לא הצליח להבין את הפחדים שלי...
ציפיתי למצוא עם איתן אותן התחושות, אך הוא לא למד גם את גופי מעולם, הוא לא ידע לגעת בי בצורה הנכונה לא הצליח להכיר את ערכה של האינטימיות, ואני לא השכלתי ללמדו. התחושות אבדו לבלי שוב , האכזבה הרימה ראש.
התכנסתי בתוך עצמי, למדתי כי אין עוד שיחות נפש, מילות אהבה, לא עוד תחושה של אישה נחשקת, אלא הכול נעשה מהר, באופן חפוז, בשקט. כשרציתי לדבר, נתקלתי בשתיקות, בכאבי ראש, בחוסר תגובה. לא החכמתי לראות את האכזבה שמנגד, את הפחד וחוסר האונים של איתן, כי אני הייתי שקועה בבכי נסתר על אובדני.
החיים ממשיכים...
על פי התכנון שלי נכנסתי להריון ובכך השלמתי את ההוכחה להורי ,לא רק שהתחתנתי הנה אני גם בהריון וכל חששותיהם היו לשווא.
"את לא תצליחי להתחתן ולהביא ילדים..." זו הייתה המנטרה שלהם מאז אותו רגע שאימי מצאה את פתק הבדיקה ...
המחזור איחר, כצפוי. ההפניה לבדיקת ההיריון, הושארה בתיק שלי כשהלכתי עם מייק ביום שישי אחר הצהרים לים. בעוד אנו שוכבים על החול, מתמזמזים כרגיל, סיפרתי לו על האיחור במחזור ועל ההפניה לבדיקה שקבלתי מהרופאה באותו בוקר. הוא נהיה שקט מהרגיל, לא מהר לדבר כמו תמיד והיד שחבקה את גבי כאילו נעלמה. השתיקה הבהילה אותי ומיהרתי למלא את הדממה "אם הבדיקה תהיה חיובית אעשה הפלה..." הרגעתי אותו ...אותי? ומייק הסכים .
כשחזרתי הביתה מחוף הים התחילה התופת. אמי מצאה את ההפניה לבדיקה. לדבריה, היא חיפשה משהו אחר בתיקי, מה היה לה לחפש? ,הצעקות והבכי שלה, היו מפחידים. הרופאה שבבוקר נתנה לי את פתק הבדיקה הוזעקה להרגיע את אימי. אבי, בקול מתון אומנם, אך חמור ביותר, קיים איתי שיחה ברורה: "אין כל ברירה, אתם חייבים להתחתן. אנחנו נלך מחר אליו ונדבר עם אמו,על כך."
באומללותי ובפחדי כי רב הצלחתי לומר כי אין בכוונתי להתחתן. "אעשה הפלה ו.. אמשיך את לימודיי כרגיל," אמרתי, "אחר כך אתגייס ואלמד באוניברסיטה, בדיוק כפי שתכננתי..."
אבי הביט בי בחוסר אמון מוחלט.
למחרת, שבת, לאחר שלא הצלחתי להניע את הורי, הלכנו ברגל לביתו של מייק, שהיה בשכונה מרוחקת בקצה השני של העיר. כל הדרך הייתי משוכנעת שזו הצגה מיותרת וחשתי כעס רב על שנאלצתי לקחת בה חלק. בכניסה לבית קידם אותי בשמחה פינק, כלב התחש של מייק, שלא הבין עד כמה המצב מביך ולא נעים, מקשקש בזנבו משמחה וממתין לליטוף הרגיל.
הייתי שם בסלון המוכר יושבת על הספה הדהויה המוכרת שומעת קולות אבל כאילו לא דיברו עליי. היה בכי, צעקות , האשמות... מייק הבהיר שאין בכוונתו להתחתן, אמו תמכה בו, ואני לא מצאתי לנכון אפילו להיעלב מכך, משום שלא הייתי שם נוכחת נפשית. אני את החלטתי עשיתי: אעבור הפלה!
הוריי הרגישו מובסים, כואבים, אבודים. חזרנו ברגל הביתה.
"מי ירצה עכשיו להתחתן איתך?" שאלה אימי "את לא עשירה מי יודע מה... ואחרי זה..."
למחרת עשיתי את בדיקת ההיריון והמתנתי לתשובה, למרות שידעתי כי תהיה חיובית. אולי קיוויתי לנס. רציתי לזכות בתמיכה ובהבנה, אך אמי חלתה, והרופאה הוזעקה אליה שוב לטיפול והרגעה. אבי נראה חסר אונים והיה שקט באופן מפחיד. מייק היה בביתו ואני בביתי. הייתי לבד.
כעבור יומיים התקבלה התשובה מהבדיקות - חיובית!. ביקשתי מהרופאה פתרון או כתובת של רופא שעורך הפלות. "את יודעת שזה לא חוקי " אמרה ורשמה לי איזו תרופה שהייתה אמורה לסייע בגרימת הפלה טבעית. התרופה לא עזרה. נדרשתי למדוד חום מספר פעמים ביום. הניתוק ממייק היה לי יותר קשה ממה שצפן לי העתיד. בשוכבי על הספה בסלון ביתי, חשבתי רק עליו, מייחלת לרגע שבו אוכל לדבר איתו. מכיוון שהוריי אסרו עליי להיות איתו בקשר והיו סביבי כל הזמן, לא יצרנו קשר.
דווקא אימי השיגה כתובת של רופאה בתל אביב, לצורך ביצוע ההפלה. הרופאה הייתה חמורת סבר, דיברה אליי כאילו הייתי פושעת ועבריינית. היא הסבירה שבעקבות הפלה, יתכן ולא אוכל ללדת בעתיד. שמעתי את הדברים, אך לא הפנמתי. הייתי נחושה בדעתי לעשות את ההפלה ולסיים את המצב המביך הזה. כשראתה שלא הצליחה להפחיד אותי בקשה לבדוק אותי .נכנסתי לחדר שהורתה עליו באצבע, עמד שם כיסא משונה שלא ידעתי מה עושים בו ואיך שוכבים עליו ,בגרון כבר הצטבר גוש מעיק. "תורידי את התחתונים...",בהיתי בה "אחר כך שבי כאן והרימי רגליים ..." כאילו כעסה עלי, מורה באצבע על החצובות שעמדו משני צדי הכיסא. זה היה מביך ומשפיל, לשכב כך ולחשוף פתאום את כל מה שהורגלתי להסתיר. גרוע יותר היה כאשר החדירה את אצבעה, לחצה, ולבסוף קבעה בטון בוטה ופוגע:"כן, את בהיריון!"
"אני לא עוסקת בזה "אמרה לבסוף לשמחתי, "אני אתן לכן כתובת של רופא אחר, הוא מבצע הפלות...אבל זכרי..." לא ממש שמעתי את ההמשך רציתי כבר ללכת אל הרופא הזה שהתגורר בסמוך.בדרך, בתוך מחשבות מעורפלות שעזרו לי לנתק את עצמי מגופי, ניסיתי לומר לאמי שליוותה אותי, שהכול יהיה בסדר. חשבתי על מייק, שלא ידע על כך דבר...
הרופא קיבל אותנו מיד, ולשמחתי לא ניסה לשכנע אותי כנגד ההפלה. הוא בדק אותי שוב, הפעם הייתי מוכנה יותר לקראת הבדיקה, אם כי לא הרגשתי פחות מושפלת. הוא הסכים לבצע את ההפלה למחרת היום " זה יעלה 1500 לירות " נקב בסכום הכספי הנדרש.
חזרנו הביתה. הכסף הוצא מחשבון הבנק שהיה על שמי, ואת ההפרש לקחו מסבתי, תוך הבטחה שיחזירו לה את הכסף בעתיד...
רציתי לספר למייק מתי תהיה ההפלה ,אבל אסרו עלי לדבר איתו ,והוא לא יצר איתי קשר עדיין. כך שהוא לא ידע דבר, מאז אותה שבת. כל כך רציתי שיהיה איתי כשאלך להפלה, אך הסתפקתי בתמונות שהוחבאו בין דפי הספר של דוד אבידן- "שירים שימושיים", שקבלתי ממנו ליום הולדתי. יום הולדת 18 ,כמה חיכיתי שאגיע לגיל הזה, כאילו שמשהו מיוחד וחשוב עשוי להתרחש אז. ואכן התרחש, הגעתי ליום ההולדת והוא עבר בשקט מעיק ומתוח ,עם עוגת שוקולד ונרות שהסתירו את ה"סוד" , ממספר חברות שהגיעו לחגוג איתי וזה שהפך להיות הכי חשוב לי, מייק, לא היה שם. כמה שעות לפני כן , הביא לי את המתנה שלו .יצאתי מהבית באמתלה כלשהי, הוא המתין לי בבניין שבפינת הרחוב. התחבאנו בחדר הזבל ,נמלטים מעיניה של אמי, שיכולה הייתה לצפות בנו מהמרפסת ושם הוא נתן לי את המתנה שלו...ההקדשה לספר
"אינני רוצה שתיהני מכל הספר , אינני רוצה שתיהני מכל שיר , איני מבקש שתיהני מאותו שיר תמיד. יספיק לי שמדי פעם תפתחי , יספיק לי שלפעמים תדפדפי , יספיק לי שלעתים תיהני וכך אולי קצת גם ,את זה שהקדיש לך זאת , באהבה תזכרי. ממני, לזכר כל מה שעברנו בחודשים יוני, יולי, אוגוסט, 1974. באהבה, מייק"....
אני הלכתי לעשות הפלה ובאותו היום מייק הלך לדוג עם חבר. הייתה לי ציפייה, מעין פנטזיה, שכאשר אתעורר מן ההרדמה, מייק יהיה לידי. עם המחשבה הזו שקעתי לערפול וכשהתעוררתי בחדר לבד, בין סדינים לבנים , הבנתי שאני אחרי, חששתי לזוז , הרגשתי הקלה. התמונות היו בתיקי והן כבר ידעו שהכל הסתיים.
כלפי הוריי הפגנתי מצב רוח טוב והתאוששות מהירה, הלכתי הביתה ללא עזרה או תמיכה, בבית הפגנתי שהכול כרגיל, אך כשעצמתי את עיניי ראיתי רק את מייק, ואליו כמהתי.
בערב בכל זאת התקשרתי אליו, לא יכולתי להמשיך בנתק. דיברתי בשקט, בין היתר משום שהייתי עדיין תחת השפעת החומר המרדים והכדורים שנתנו לי הביתה. "למה את מדברת בשקט?" שאל ולא הצלחתי להסתיר יותר "אני ...עם כדורים כי בבוקר עברתי הפלה..." דממה השתררה בקו, ואחר כך הוא שאל בקול שקט מאוד, מלא בכאב: "למה לא סיפרת לי?"
"כי הוריי לא רצו שתדע."
"הייתי בא להיות איתך, אני מצטער."
לשמע דבריו הרגשתי ברקיע השביעי והצלחתי לעצום עיניים ולשקוע לתוך שינה של שביעות רצון ומרגוע.
יותר לא דברנו על ההפלה , או על התשלום עבורה . אבי לא החזיר לסבתי את הכסף מעולם, כי ידע שהיא משתפת איתי פעולה ומסייעת לי להיפגש עם מייק בסתר.
האיסור להיפגש איתו היה הקשה והכואב ביותר מבחינתי. שנת הלימודים החלה, ואני למדתי כרגיל והייתי עסוקה ופעילה. יותר מכול רציתי להוכיח להוריי שדבר לא השתנה ואני את תוכניותיי ממשיכה כרגיל. בהכיני את שיעורי הייתי שומעת ברקע שירי אהבה ועורגת לרגעים הגנובים של המפגשים החטופים שלנו, לשיחות שניהלנו בשעות הקטנות של הלילה. שיחות שחשבתי שאיש מלבדנו לא יודע עליהן דבר. אולם כנראה שהקירות היו דקים, משום שהוריי ידעו. ואולי בגלל שזה טבעם של ההורים, לדעת דברים.
למרות שהתמודדתי עם המצב, חשש קטן היה חבוי אי שם – אולי הורי צודקים?, יתכן ולא אוכל ללדת בעתיד?, יתכן ולא אתחתן...?
מלחמת לבנון פרצה בהיותי בחודש השביעי , איתן גויס ואני ניהלתי את המשרד שלו , בעודי ממשיכה לעבוד עם נערות במצוקה . עשיתי ניסיון נוסף לשחזר את טעם העבר, כשהתחלתי לכתוב לאיתן ,כפי שכתבתי פעם למייק כשהייתי בצבא, מכתבים על שגרת היומיום בהיעדרו, בתקווה לתת לו אותם כשיחזור מהמלחמה. הייתי כותבת בכל בוקר ,כשברקע התנגנו צלילי "ביסקייה", הקסומה ,שאלכס אנסקי קבע כאות הפתיחה לתוכנית של השעה 7:00 בגלי צה"ל ואי שם איתן היה מאזין לאותה התוכנית...
את המכתבים למייק התחלתי כשהתגייסתי והניתוק ממנו היה כמעט בלתי נסבל , כך התחלתי לדבר אל הניר, אספתי אותם אחר כך בקלסר, וכשנפרדנו לקחתי אותו חזרה ,כמו גם את אלבומי התמונות...לא רציתי שמישהי אחרת תקרא אותי ותדפדף בזיכרונותיי...
כעת הקלסר לידי ואני קוראת את הדפים שהצהיבו, עם כתב היד שלי מלפני שלושים שנה , המראות והזיכרונות עולים לנגד עיניי כאילו הם קורים היום. הכול חי וממשי, כולל התחושות, המקומות והצבעים. אני קוראת ומתעייפת, ובכל זאת קשה לי להפסיק, אני נמשכת אל הכתוב...אני חוזרת לקרוא בדפי חיי...
4.8.75
בוקר טוב, אהוב!
ייתכן שאתה עדיין ישן, כך, כמו שאני זוכרת, מכורבל, בפנים תמימות ונסוכות שלווה של ילד, וייתכן שאתה חולם, חולם על מה?
… אני מקווה שגם היום יעבור מהר ועוד יום, ועוד יום, והופ, נוכל שוב להיות ביחד.
... היו לנו מיונים, פגשתי את דודי ודרכו מסרתי לך ד"ש. ביקשתי להישלח להדרכה או להיות משקי"ת ח"ן. הממיין שאל אם אני רוצה להיות צפת"ית, חייכתי וגם הסג"מית שלי חייכה. אני מקווה שאהיה מדריכה. זוכר שאמרת לי יום לפני הגיוס שבטח אלך לקורס מ"כיות ואחר כך אהיה מ"מית...
6.8.75
"... קיבלנו דסקיות, פנקסי חוגר ושבוי עם התמונה מ"פוטו רצח", שלמזלי לא רצחה אותי כל כך. באמת הפרופיל שלי מלא, 97, ללא כל סעיף אחר, כך שמבחינה רפואית אני מתאימה להדריך, אבל נראה. אני במתח. אני משתדלת להראות כושר מנהיגות, ערנות וידע. אתמול היה לנו מבחן על ה"צ'כי" וידעתי פרפקט, היום אני מכינה סקירה ושיחה לכיתה..."
12.8.75
"...אתמול העברתי שיחה על הפלות מלאכותיות. זה היה ניסיון מעניין, היה לי חשוב להקשיב לדעות הבנות והתמזל מזלי שצירפו שתי כיתות כך שהיו יותר בנות. אבל לאחר השיחה הרגשתי צורך עז לספר למישהי, שבעצם דיברתי מתוך ניסיון אישי, דיברתי כאשר כל הזמן התמונות המוכרות עוברות לנגד עיניי..."
13.8.75
"...השורות האלה נכתבות כשברקע יריות ה"עוזי" וה"צ'כי", ועל אף שהירך משמשת לי שולחן, אני מקווה שהכתב ברור דיו. ההליכה עד פלמחים לא הייתה קשה, כרגיל עזרתי וסחבתי שני רובי "עוזי", אבל זה לא היה כבד. הדרך הייתה זכורה לי, כשנסענו יחד לחוף פלמחים, זוכר?"
14.8.75
ובכן, כבר ערב יום חמישי ומחר אנחנו יחד. השבוע עבר מהר, ומוזר, כל עוד ידעתי שאתה בסיני התגעגעתי, אבל הייתי רגועה. והנה, מרגע שקיבלתי את המכתב המתוק והקצר שלך אחר הצהריים, משהו בער בי לפגוש אותך. זו הייתה הפתעה כל כך נעימה על אף שציפיתי כל רגע וכל יום (החל מיום שלישי) לזה שתבוא או תכתוב. היה לי חבל רק שהיית כאן כל כך קרוב ליד הגדר ובעצם היה לי ביד רק מכתב ואותך לא ראיתי.
8.9.75
...אתה בסיני ואני כאן, קצת עייפה, מתגעגעת אליך. ,קורס מכי"יות, היום הראשון זה יום של ריצות וקבלת ציוד, הכרת בנות, התאקלמות. קיבלנו כבר נשק.
החדר נחמד, אנו בו שלוש בנות, אחת מהן זו אותה בחורה שהייתה אתי בטירונות וישנו מיטה ליד מיטה. שוב אני שייכת למחלקה מס' 1.
...אתה יודע, זה נורא מוזר עד כמה אדם מסוגל לדמיין לעצמו דברים. ברגע שאני כותבת, אני רואה אותך לנגד עיניי ונדמה לי שאני איתך, כפי שזה היה בטירונות. בהתחלה אני קצת פוחדת להתבונן בתמונות, כי הן חיות יותר מהמכתב ואז אבכה, וזה לא יהיה יפה.
היום אני בצוות מטבח תורן, זה די נחמד לאכול כשהכול מוגש לשולחן וללא דחיפות. אנו מצפות מחר לראות את הטירוניות שתבואנה ...
... אנו יוצאות לצעדת ירושלים ביום רביעי ה-24 בחודש, צריך להיות נחמד מאוד, אני מתכוננת לצבור חוויות ולא יעזור בית דין. ארוחת הערב הייתה חגיגית ועם המון תשומת לב (עגבניות בצורת סלסילות ממולאות ועוד מטעמים. נכון, כפי שאתה רואה מצב הרוח שלי השתפר, עשיתי מקלחת עם מים קרים אז נרגעתי (אני ומצבי הרוח שלי...), אבל ברצינות, החלטתי שעליי להיות עליזה ולצבור חוויות. בעצם, זה די טוב שאתה יוצא לביקורות בעוד אני כאן...
23.9.75
בוקר טוב, חמוד!
אתה עכשיו ישן, בעוד רבע שעה תתעורר, אני מנקה נשק שמן למסדר הבוקר. ישנתי תשע שעות ואני די ערה, אני אוכלת בוטנים מצופים (הבאתי מהבית) ונזכרת כשהיית לוקח אותי מה"משמר האזרחי" והיית קונה לי בוטנים כאלה ולך גרעינים שאותם זללנו באותן שעות גנובות בגן. אז היה טוב כי היינו יחד אבל חשבנו שרע לנו כי הזמן היה מוגבל, חבל שאחר כך נזכרים שהיה בכל זאת טוב...
25.9.75
...הצעדה, הייתה וטוב שהייתה, היו בה חלקים טובים וגרועים. זכינו במקום שלישי לבנות, קצת התאכזבנו שלא במקום הראשון. בערב, כשהגענו לבסיס, חיכו לנו לאורך כל הדרך מהשער ועד ליד חדר האוכל, וזה היה מרגש כל כך, הרגשה של בית, שציפו לך, שדאגו לך. אחר כך חיכתה לנו ארוחה חגיגית בחדר האוכל שלנו. האחראי על חדר האוכל יצא אלינו בשמחה אבהית כזו, שאל לשלומנו, כרכר סביבנו כאילו באמת לא ראה אותנו זה עידן ועידנים. הייתה קבלת פנים נהדרת ואנו היינו עייפות, מרוצות מההישג, כיוון שמלבד 25 ק"מ של המסלול עד העיר, צעדנו בתוך העיר מהכניסה לעיר ועד החומות, וגם שם המשכנו הלאה כי לא מצאנו את האוטובוס שלנו, כך שצעדנו כשלושים ק"מ אתמול. במשך שעתיים התעכבנו, עד שכל קבוצות הצועדים יצאו, כי אנו, פיקוד צפון בנות ותותחנים בנים, סגרנו את המצעד.
זהו, אנו נכנסות אל השבוע הרביעי של הקורס (השבוע השלישי עומד להסתיים), עתה יתחיל הקורס באמת ובתמים, ונקווה שימשיך להיות מעניין...
29.9.75
חודשיים בצבא, הזמן רץ, אבל לא תמיד מהר מדי. אתמול הייתה הופעת להקת פה"ד. חיכינו הרבה עד שהתארגנו וחזינו בעשרים דקות של ריקודים... היום אנו מתחילות באימוני המדריך ורוב היום יוקדש לכך. אתמול כבר התחלנו בטופוגרפיה ונמשיך גם היום. מחר כנראה נצא למטווח. אתמול הייתה לנו שיחת סיכום קורס, בין שאר הבעיות העלו גם את השישי-שבת בבסיס, כמובן ששום תשובה לא תספק אותנו, הרוצות כל כך להיות בבית. המ"פ טענה שאחת המטרות היא לחיות גם בלחץ ובתנאים שכאלה וכו'. הצענו כמה "סוכריות" לגוון חיינו הנשיים – מפגש עם קורסי בנים, סרטים וכו', נראה מה ייצא מזה...
...כבר שש בערב, אימוני המדריך שהתחילו היום, עמדו בסימן הראשוניות, שגיאות, תיקון שגיאות, טעימה ראשונה. עכשיו נראה מה יהיה מחר, או בעצם, מי יעביר שיעורים נוספים.
יצאנו למטווח על אף שהיה נורא מעונן ואפילו טפטף קצת. ב"צ'כי" שוב הכנסתי את כל הכדורים פנימה, אבל ברווחים די גדולים. ב"עוזי" יריתי פעמיים...
...ב-9:30 היה לנו מסדר נוכחות והתחלנו את סדרת העזרה ראשונה שלנו, שתימשך לאורך כל השבוע. היומיים הראשונים, ביניהם היום, היו מלאים בהרצאות ושיעורים מעשיים אותם מעבירים מדריכים מבה"ד 10. יש לנו סגן ושני רב"טים. הם כנראה די נבוכים לעמוד בפני חמישים בנות...
...הבוקר, כשעמדתי במרפסת וחיכיתי לך, הבנתי פתאום למה אינך רוצה לחתום קבע. אולי אני טועה, אבל בצבא יש לך דיכוי הרצון והמשאלות האישיות באופן תמידי, בעוד שבאזרחות זה קורה לעתים, או במקומות מסוימים. מה שמשונה הוא, שיש לי שאיפות לגבי הצבא מצד אחד, ורצון לברוח מכל העסק הזה מצד שני, ואולי אין לי אומץ. לא פעם חשבתי כיצד להשתחרר מהצבא, כיוון שלמעשה עדיין לא ניתנה לי ההזדמנות לחיות על פי דרכי שלי. אני מתנחמת בעובדה שבעוד שבועיים, כשאחזור הביתה, אומר שיש לי רק עוד חודש וחצי וזה נראה מעט זמן מול חודשיים, וודאי מול שלושה חודשים. קצת קשה להאמין שזהו לנו השבוע החמישי בקורס, כלומר, שחודש עבר...
6.10.75
... שנתיים לפרוץ המלחמה, הזמן רץ מהר כשמביטים אחורה, אבל כשחיים את זה, נראה שהכול עובר לאט... לבשנו סוודרים, אנו נכנסות לאט, לאט לחורף. מצריפי הטירוניות עולים קולות של מסיבות סיום, צחוק רב ושמחה, וציפייה ליום רביעי שבו יציבו אותן. בין מחזור טירוניות זה לבין המחזור הבא אין מרווח זמן גדול, וכבר ביום שני הבא מתגייסות בנות מחזור אוקטובר.
עכשיו כתבתי את לוח התורנויות לשלושת השבועות הבאים (מטבח ושירותים לפי צוותים), עוד מעט ירד כל הצוות שלי למטבח ונגמור את התורנות שלנו שהחלה אתמול בצהריים...
לגבי השמירה בשישי, כנראה שאסתדר לשמור בשער, אבל בכל מקרה ארד לשער בסביבות השעה אחת
...הבסיס כמעט ריק, מלבדנו נותר קורס הקצינות. בדרך לחדר אוכל הצעדתי את הקורס וזה היה כיף – הרגשה של שליטה, נחמד מאוד. אבל ארוחת הצהריים שלי בחדר, כי האוכל בחדר האוכל לא מצא חן בעיניי. הערב יש לנו מסדר נוסף, אבל לא נורא, כל אחר הצהריים הייתה לנו סקירה על הנושא: "משבר בחברה הישראלית". זה נורא עד כמה אנשים תפוסים בסיסמאות ודפוסים, וגם המ"מית שלנו – העם היהודי הוא עם סגולה, מיוחד וכו'. דעתי הייתה, וגם השמעתי אותה, שזו טעות להתבונן מתוך נקודת ראות כזו, ולמעשה אנחנו חייבים לתקן את הטעויות שלנו בגלל שזה פוגם בתפקוד המדינה מכל הבחינות. אבל נהניתי מהשיחה, כי אני אוהבת חידודי מוח כאלה, ויחד עם זאת מעניין לשמוע ולראות את תגובת הבנות...
...אני "מ"מית" (הקצונה רודפת אחריי, קצינה תורנית ועכשיו מ"מית), הבנות מכינות לי "ארונות" ושרוך הדרכה. אני רצה לנשקייה כי הנשק שלי לא תקין והכי חשוב חסר לו תך רצועה תחתון ואחרת אין לי איך לשאת אותו.
אני קצת עייפה, היו לנו כבר כמה שיחות עם הסגל המקורי, אני מחכה לשיחה עם המ"מית על הגדרת תפקידי, שיש בו, עד כמה שכבר הבנתי, הנאה שבנוחות, פריבילגיות של סגל ו"דרגה" וגם סמכות ועניין, כמו פיקוד על המטווח היומי. על מטווח הלילה ויתרו לנו והסגל המקורי יעביר אותו. המסדרים לא כלולים בסדר היום שלנו, הפעילות שלנו די חופשית ויהיה לי המון זמן לנוח, לקרוא, לכתוב לך...
23.11.75
...אני בחדר, עכשיו סיימנו לדבר, אכתוב כאן את כל שרציתי להגיד, שעולה לי עכשיו בראש, גם כדי לארגן מחשבות. נתחיל בזה שספרת לי, הרי ברור ומובן מאליו שכך זה צריך להיות, אני חושבת שזה היה איום אם היית דוחה את הסיפור עד ליום שישי. ההיסוס שלך אם לספר, מראה שאתה בעצמך לא יודע אם מה שקרה היה טוב או רע. מה שמפריע לי זה, שאתמול היינו יחד, עשינו מה שעשינו, החברה שלך נשארה בבסיס בהרגשה טובה, ואז אתה יוצא עם בתיה... ייתכן שמה שקרה לא היה צריך להפריע לי, אבל אני מרגישה בדיוק כפי שהרגשתי אז, כשאני הייתי בבית ואתה בילית, הרגשה של חוסר פייריות, שמרמים אותי, וההרגשה עוד יותר רעה כיוון שזה מופנה נגדך. אני מבינה שקשה לך, שאתה רוצה לבלות, ליהנות, אבל זה לא פייר, כי גם אני רוצה להיות איתך ולבלות, וקצת קשה לי לומר שהייתי רוצה לבלות מבלי להוסיף את המילה 'איתך'. זה לא מספיק לומר לי – אני אוהב אותך – ובאותו יום ממש שהיית איתי לצאת עם מישהי אחרת, אפילו שזו חברה מהילדות (דרך אגב, זה מושג מאוד יפה, אבל לא כל חבר/ה שהכרת בילדותך, זוכה להיקרא כך גם בבגרותו, אתה בטח מבין למה הכוונה). קשה לי ליישב את הדברים, ייתכן בגלל שזה די טרי. חבל שאני יוצאת לסדרה עם מצב רוח די מזופת, די נמוך, אני מקווה שאצליח להסתיר אותו, עד כה זה לא היה מוצלח, אבל אני אשתדל.
אני לא יודעת מה אתה חושב כעת ונורא הייתי רוצה שזה יהיה דו–שיח ממשי ועכשיו, אבל זה לא כך וזה מקשה עד מאוד
18.12.75
ה"סוף" יגיע בעוד כמה שעות... אז זהו הדף האחרון במכתב הזה, שייתכן שיהיה גם האחרון כשאני מסתכלת אחורה על שלושה וחצי החודשים האלו, אני שמחה שהם עברו. הם עברו כך ולא גרוע יותר משום שהייתה לי עזרה מצדך ותמיכה, לפעמים רק דרך הדפים האלה...
סגרתי את הקלסר עם העטיפה השחורה, הקרועה בפינות, שעדיין האותיות מ"ם ואל"ף מודבקות בפינתו. התבוננתי בתאריך שסיימתי לכתוב אז למייק ...תשע שנים אחרי, – נולד בני, - יואב... גם הוא נולד תוך כדי מילואים בלבנון, רדופת מטעני צד והרוגים. אני, שרציתי דווקא ארבע בנות, זכיתי לבן, כל כך ג'ינג'י, כל כך קטן , שנאלצנו לחכות כמעט חמישה שבועות עד הברית.
שני ילדים , זוג שהלך בתלם...אני נזכרת לאחר שילדתי את רביד, נולדו ימים רבים של ויכוחים וכעסים. איתן ברח אל העבודה ואל הביקורת, ואני הרגשתי חוסר ביטחון, חוסר סיפוק, והמשכתי לחלום על מייק.
"אני חושב שאת צריכה להשאר בבית לאחר הלידה" אמר לי איתן "לשנינו יהיה קשה להמשיך לעבוד כמקודם,במשך כל כך הרבה שעות ביום, ומאחר שאני בונה כעת את העסק... "
בתום חופשת הלידה , התפטרתי מעבודתי, לאחר שלא הסכימו לאפשר לי להמשיך במשרה חלקית, אבל זה כנראה היה רק תירוץ ...
לשבת בבית ולגדל את הילדה... עד מהרה הבנתי שזה לא מתאים לי ודרשתי מטפלת. "...זה לא יהיה נורא אם תפסידי עשר שנים מהקריירה שלך..." שמעתי את איתן אומר ולא האמנתי."...מה זאת אומרת?" שאלתי נפגעת," גם אתה מוכן להפסיד עשר שנים?"
"תראי...אבל אני מרוויח יותר..."
שכרתי מטפלת, וכדי שלא אשב סתם בבית, הצטרפתי לאיתן למשרד, שממילא עזרתי בהקמתו מההתחלה. העבודה ביחד לא הייתה חוויה מרנינה. גיליתי שאיתן אינו סומך על איש ואני לא הסכמתי לקבל את מרותו ואת ההנחיות שהעמידו אותי במקום של מזכירה מול בוס.
לא מצאתי עצמי...לא אהבתי לעסוק בעבודות הבית והניקיון, עוד נושא לויכוחים בינינו, איתן ציפה שהבית יבריק מניקיון וסדר אך לא ראה את עצמו תורם לכך – והבית היה מבולגן במידה, וסודר רק באופן חלקי.. לאחר ניסיונות כושלים להתמיד בניקיונות או לגרום לאיתן לקחת בהם חלק , הסכים שנשכור מנקה. הוא ציפה שימתינו לבואו מהעבודה עם תבשילים ומצב רוח טוב, בעוד אני לא כל כך המתנתי לו. השעות בהן היה חוזר הביתה היו שעות לילה מאוחרות, ואני הייתי שוקעת בתרדמה טרופה ועייפה מההתמודדות עם התנוקת והשעמום.כאשר נשארתי ערה, המפגשים בינינו היו מלווים בכעס ותרעומת, משום שהרגשתי שאין זה הוגן שחייו ממשיכים לזרום כרגיל וללא כל הפרעה, למרות שנולדה לשנינו ילדה, בעוד חיי השתנו מקצה לקצה. יותר מכל הייתי כועסת כאשר היה נותן לי את אמו כדוגמא לכיצד להיות "אמא טובה" בעוד אני הוגדרתי לפי תפיסתי את דבריו "כאמא לא טובה". כך התנהלו החיים, חסרי כל סיפוק, נעדרי הבנה או תחושת יחד. היינו שני אנשים בודדים שחיו תחת קורת גג אחת, עם ילדה מצווחת.
באותם לילות ארוכים של חוסר שינה, מחזיקה תנוקת חסרת מנוחה בעוד איתן ישן שנת ישרים הייתי חוזרת לשאלה הנצחית והלא פתורה "האם עם מייק זה היה אותו דבר?"
