כיבוי אורות

כיבוי אורות

מפל של אורות בוהקים סנוור אותך באותו היום שחיפשת אותי. הם כאילו פעלו כולם נגדך כדי להרוס לך איזו אשליה נכחדת. אם היית מאמין לי, ואילו רק פעם אחת, דברים היו נראים אחרת עכשיו.

הבזקי אושר חולפים עברו במוחי כשעמדתי על קצה ההר. זה היה המקום שחשבתי ולבד, מבלי שתטפטף לי מילות חוכמה ורגש. זה היה המקום שיכולתי להיות תלויה בבנאדם אחד בלבד. בעצמי. התנועעתי מעלה ומטה כדי שלהרגיש את חלוף הסכנה.

משהו מוזר היה במצב הזה, להיות רחוקה ממך. ידעתי שאתה יודע, ובכל זאת הרגשתי כמו ילדה קטנה שגנבה ממתק מחנות הממתקים. המוכר הסתכל, כמובן, וראה שהסוכרייה הזו עולה לו פחות מאשר הצעקות של אימא שלה. לא היה שווה לו להרוס לה את התענוג. הבעיה הייתה, שהוא לא הפסיק אותה, ומסוכרייה זה הפך לדבר חזק יותר, דבר שהשיג לה את הפסגה במהירות הבזק.

האורות שכל כך למדתי לאהוב חזרו עכשיו, הם הראו לי דברים בצורה הרבה יותר הגיונית. אם זה לא כחול אז סביר להניח זה איזה גוון של ירוק. לא משהו דמיוני בכל אופן, כמו שאסף אומר. "זו הכול אשליה, את שווה הרבה יותר מזה".

הוא חזר על זה הרבה ולעיתים תכופות ביותר. "את שווה הרבה יותר מזה". הוא לא הבין כמה הוא טועה. כי הצבעים המדהימים האלו ששוטפים את עיניי, הם יישארו הרבה אחרי. אי אפשר לדמיין את העולם ללא הצבעים האלו. אבל בלעדי, בקלות אפשר.

הם מילאו את דמיונותיי הפרועים באיזו אווירה של שלווה מנצחת. הם תמיד ידעו להקסים, ולא חשוב באיזה שם נבחר לקרוא להם. מספיק היה לשאוף מהאוויר הצח שבפסגה כדי לדעת שהם תמיד יחכו לך בפינה, כדי לגרום לך עוד קצת אושר. רק קצת אושר אחד קטן. זה שאתה נאבקת להשמיד אותו.

עמדתי למעלה למעלה, איפה שהעננים יוכלו להרגיש אותי ולהראות לי את צבעיהם האכזריים. הם היו קרובים לאמת, כי הם ראו הכול. הם ראו איך התעללת בי. וברגע הזה, שמעתי אותם.

רצתי מהר, ולא הרגשתי את שאר החושים, הם סנוורו אותי, גרמו לי לאושר בלתי נסבל, להנאה צרופה בכאבים. רק לגעת בעננים, להיות חלק מהם לשבריר שנייה, ואז הכול יהיה בסדר. "נכון אספי? נכון שאני שווה יותר" צעקתי בקול שבור, חרישי להחריד.

רצתי מהר מהר, כשרוח עוטפת אותי בקלות תחת כיפת השמיים האפורים. ואז בשבריר שנייה, החלטתי לעזוב, להתמזג אל האורות שייקחו אותי לאמת.

וברקע לא שמעתי ניגוניי אשליה מדברת. לא שמעתי מוזיקה רגועה ויומרנית. שמעתי אותך, אספי שלי, צורח את שמי---- "נוגה, לאאאא!"

ואז נהייתי חלק מהאוויר הבלתי נדלה הזה, שבצחוקו המטושטש יכולתי להבין, שהיום, יותר מתמיד, אני לא יותר מאיזו אשליה אופטית שיצרת לעצמך.

© כל הזכויות שמורות ליוצר