פעם, לפני הרבה שנים אני זוכרת "שבתות לבנים". בשבתות האלו הייינו ילדים קטנים, לבושים
הכי טוב שאפשר, מגוהצים ומעומלנים, מסורקים למשעי וממושמעים למהדרין. בזכרון שלי היה לשבתות סוג של יופי וטוהר שהעניק להן את צבען. חלק אחר ורב בזכרונותי צבוע אפור בהיר, אפור כהה ולעיתים גם די שחור. השבתות היו "לבנים" והכילו המוני אנשים:דודים ובני-דודים, חברים של ההורים ואת סבתא מזל, אמא של אבא
.
סבתא מזל כמעט ולא באה לבקר אצלנו בבית. בחלק מה"שבתות הלבנים" היינו נוסעים לבקר אותה. סבתא נולדה בתימן. היא היתה קטנה וצמוקה ותמיד לבשה מכנסיים מתחת לשמלה. בתוך פניה הקמוטות והשחומות נצצו זוג עיניים כחולות. שנים אחר-כך תהיתי, מאיפה העיניים הכחולות שנצצו מתוך פניה השחומות?, האם אי-שם, במרחבי הזמן, הזדווגה אחת מאמהותיה, שלא מן המנין, עם זר שהעניק לה, בשרשרת הזמן חלקיקים מתאי הד.נ.א. הכחולים שלו?,
שבת. בשבת בבוקר תמיד אפשר היה למצוא את סבתא בבית-הכנסת. אבא היה מחנה את האופנוע עם הסירה ליד ביתה, היינו יורדים, הולכים ברגל לבית-הכנסת. בית הכנסת שכן ברחובה הראשי של שכונת התקוה, ברחוב האצ"ל, קרוב לבית של סבתא. אבא היה נכנס מבעד לדלתות העץ האפורות, נבלע בתוכו, משאיר אותנו בחוץ, כדי שלא נרעיש ונפריע למתפללים. אחר-כך היה חוזר עם סבתא. אני לא זוכרת את סבתא מחייכת כמעט. היא היתה כל כך קטנה ושקטה, כמעט בגובה שלנו. היתה יוצאת ועומדת בכניסה ובידיה צרור עלי ריחן שסימל את השבת ובית-הכנסת. לעיתים היתה תוחבת את הריחן לאפנו ומאיצה בנו לברך. אני גם לא זוכרת שיחות, סיפורים או עיצות מפיה של סבתא, רק שקט שהיה בו טוב-לב.
הבית של סבתא היה תמיד נקי ומסודר. במטבחה הקטן והצר, עמדו בצד שמאל, בכל שבת, שורה של פתיליות ועליהם סירי אלומיניום כסופים, מלאים במאכלי השבת: ג'חנון, קובנה ומרק תימני. מתוך חלונות הפתיליות בקע אורן האדמדם של הלהבות הקטנות ששמרו על חומם של הסירים והאירו קמעה את חשיכת המטבח. המבוגרים היו יושבים בסלון, גם ג'עלה, תערובת של עטר, מן-אמריקאי וקטניות למיניהן ופטפטו. אותנו הילדים, שלחו עם חופני ג'עלה בידינו למרפסת הצופה אל הרחוב. היינו מתיישבים על מעקה המוזאיקה, שעונים על ברזליו, מדברים בקולות צוהלים עם ילדי השכנים שיצאו לרחוב.
כשסבתא חלתה היא מאד סבלה. היתה מלחשת את סבלה בשקט, שלא ישמעו, מניחה את ידיה על אוזניה ומתעוותת בכאב נורא, דמעות תלויות בזוויות עיניה.
בוקר אחד פסעה סבתא לביתה של דודה שרה. כשהגיעה התישבה על הכסא שותקת. דודה שרה שאלה: מה קרה?, סבתא ענתה שהיא לא יכולה לסבול יותר, וכי החליטה להפסיק את כל הסבל הזה כי אינה יכולה יותר. דודה שרה כעסה ונזפה בה קשות על אופן המחשבה. היא ניסתה להציע הצעות לעזרה. סבתא אמרה: "די, אני לא מוכנה יותר". אחרי זמן-מה קמה סבתא והלכה הביתה. דודה שרה שבה לעיסוקיה.
עם שחר קמה סבתא. חרש חרש לבשה את בגדיה הבלויים, מניחה את קצה מיטת הברזל ערימה מקופלת של בגדיה הטובים. דודה יונה עדיין ישנה. סבתא סדרה את הבית, טורחת להחזיר כל דבר למקומו. כשסיימה נכנסה למטבח, נגשה לארון מתחת לכיור, התכופפה והוציאה את בקבוק הנפט, הרימה ואספה אותו אל חיקה. בידה השניה חפנה את קופסת הגפרורים ופנתה אל דלת הכניסה.
בערב אבא הגיע הביתה מוקדם מהרגיל. הייתי בדרכי למקלחת, שמעתי אותו ואת אמא מדברים בטונים נמוכים. הקול של אבא היה משונה, עבה מהרגיל. נכנסתי למקלחת והתחלתי להתפשט. אמא דפקה על הדלת, פתחתי, פניה היו קודרים, גם המילים. סובבתי את ברז המקלחת. בעיני רוחי ראיתי את האש הגדולה והנוראה אוחזת בגוף הקטן, המצומק ומכלה אותו. קילוחי המים התערבבו בדמעותי.
למחרת, כשהגענו לבית של סבתא עם אמא, עמדו אנשים בכניסה, סמוך לתקרת גרם המדרגות. כשהתקרבנו, שמענו אותם מדברים: "אתה רואה את הכתם הזה?", אמרה אשה אחת, "כאן היא עמדה ושפכה על עצמה נפט, ראיתי אותה נשרפת, זוועה, פשוט זוועה", אמרה. האיש נענע בראשו וצקצק בלשונו. האשה המשיכה: "ראיתי את הגופה שלה בהלוויה, כולה נפוחה, פי שתיים", ועשתה תנועות באויר של משהו גדול במיוחד, "מסכנה", הוסיפה. התקרבתי. על המרצפת, במקום בו עמדה סבתי בפעם האחרונה, היה ספוג כתם שמן גדול וסתמי. עוד אנשים התקרבו, אמא אחזה בידינו ומשכה אותנו במעלה המדרגות. הדלת היתה פתוחה, קולות עלו מתוך הדירה. הבית של סבתא נראה שונה מהרגיל. הכורסאות הישנות נעלמו, מישהו הניח על הרצפה מזרונים. אבא ישב על אחד מהם, הביט בנו ונענע בראשו לשלום. סמוך לאבא ישב דוד אריה. דודה שושי בכתה, מקנחת את אפה במטפחת בד, לידה ישבה דודה שרה, מספרת לזרים שישבו על הכסאות, על השיחה האחרונה, שפתה התחתונה רעדה. דודה יונה בהתה בקיר. אמא לחשה: "צאו למרפסת ילדים". יצאנו והתיישבנו על המעקה שותקים.
שנים חלפו. כשדודה יונה מתה, עברה דודה אסתר לגור בביתה. עכשיו גם דודה אסתר הלכה לעולמה. הלכנו לנחם את נחמה, בתה היחידה. כשהנחתי את רגלי על המדרגה הראשונה, נפל מבטי על המרצפת המוכתמת בזכרה האחרון של סבתי. אותו הכתם, אותה הדממה. "שבתות לבנים", יום שחור.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
