"את ממש נרתעת מדת .. זה בלתי יאומן!"
"אני לא נרתעת פשוט לא מקובלת עליי הדרך של החרדים להציג את הדת ."
"יש בזה משהו, תלוי אייך את מסתכלת על זה"
"בכל דבר "יש משהו" ותלוי אייך את מסתכלת על זה"
היא נכנסת לבוטקה שלי שרוחבו ואורכו מסתכם במטר על מטר ומתיישבת על הרצפה. היא מכוסה בחצאית כחולה שמכסה כמעט את כפות רגליה סריג ירוק רחב שנופל על גופה בקלילות .
על ראשה רשת שמכסה את שיערה שאשפר להבחין שהוא ארוך וכבד (ממש כמו רשת של דגים) ושיער שצבעו חיוור מבצבץ קצת מאותה רשת.
פניה חיוורות וצבען כסיד, עורה נראה עדין ועיניים ירוקות מלוכסנות אך גדולות בוקעות מאותן פנים.
חודרות ונועזות , מוכנות לכול.
"תכתבי עליי סיפור"
"למה לי?"
"אני לא מעניינת מספיק בכדי לככב באחת מהיצירות שלך?"
"לא במיוחד" (אם אני כותבת את הסיפור שלה אני שוברת קופות ברב מכר)
היא משחקת בסיבובים בלתי פוסקים בטבעת הנישואים שלה שעל אצבעותיה הקטנות מביטה בי מבט פגוע אך מתלוצץ ואומרת : "טוב אני הולכת להכין צהריים לילדים את מגיעה אח"כ?"
"לא נראה לי"
"קרה משהו?"
"לא למה שיקרה?"
"את מוזרה לפעמים"
"לא לפעמים. תמיד" אני תוקעת חיוך מפחיד על הפרצוף בכדיי לסלק אותה ממני כמה שיותר מהר, אבל היא מביטה בי ומחייכת את חיוכה המתוק עד כדיי בחילה.
"אני אוהבת אותך , אל תשכחי את זה אף פעם."
היא יכולה להציק והיא יכולה להיות שם בזמן הנכון ומצב רוח הגרוע ביותר שיש, היא יכולה לדחוק בי והיא יכולה להגעיל אותי ברמות לא אנושיות , היא מלכת דרמה ושקרנית פתולוגית, היא נימפומנית ואמא למופת , היא לעולם לא יודעת מאיפה אני אבוא אליה בדרישה שתיתן לי את המרחב שלי ובאיזה צד קמתי באותו יום , אך היא מבינה אותי , ולפעמים לא, וממשיכה להציק.
מכל זה, מכל אותן תכונות האלה שלה שלא יכולתי לסבול, היא הייתה שם , ואני הייתי הולכת אחריה כמו שבי למרות שזה תמיד היה נראה הפוך, אני הייתי הטום בוי, אני הייתי זו שלוקחת את המערכת יחסים הזו בכף היד שלי ובהינף יד זורקת אותה לפח בלי חשבון, אבל אהבתי אותה בכל רגע.
כי לא משנה אייך היה נראה היום שלי היא הייתה מחייכת אליי שם, מביטה בי במבט שובב ואומרת לי "בייבי הכול יהיה בסדר תשמעי לי"
הגשם שובר את החלון של הבוטקה אך החימום הקטן שנמצא לרגליי נותן לי קצת לחלום ,לעקל אותה , את פייגי. אני מדליקה סיגריה שוב , מביטה במחברת 40 דף של דפרון שנמצאת על השולחן ששמות מכוכבים בו מהימים שלא ידעתי להגות את השם שלי, ואני נזכרת בה. מהיום הראשון שפגשתי אותה ועד אותו יום גשום שהחלטתי שאני לא רוצה יותר שום קשר עם האישה הזו.
היא נראית כמו הדתיות שחזרו בתשובה לפני שבוע, מלאת הורמונים מחפשת לחקור ולנבור בכל מקום.
יש בעיניה אש שלא ראיתי באף אישה לפניה .
"את היית פעם חילונית ?"
"לא למה? המון שואלים אותי את זה.."
מאותו יום ששאלתי אותה בלי להבין נהפכתי להיות היומן הסודי שלה , הבחורה שבעלה שנא הכי מכל ואשתו אהבה הכי יותר.
העולם שלה היה העולם שלא יכולתי לקבל.
את העובדה שהיא אישה לא עובדת והוא אסר עליה לעבוד, את זה שהיא לא יכולה להיות עצמאית וצריכה להיות כפופה תחת חסדיו. לא להסתובב במקומות שמתחשק לה והיא מתחייבת ליידע אותו לאן היא הולכת בכל רגע נתון , להיות הבחורה שקיבלה שידוך ועם זה היא צריכה להתחתן ולהתמודד.
עם מי שבחרו לה ולא מי שהיא בחרה לעצמה.
הדת הגיונית ?
הכפייה שבה כן?
הבחורים שהולכים לישיבות והרעיות שיושבות בבית כל היום משפשפות סיר אחד או אחר , ודואגות לפטרל בין גן ציבורי אחד למשהו , דואגות להיות חסודות ומאופקות בכדי לא להיתקל ב"משטרת הצניעות ".
"ממה הם חיים?"
"הישיבה מממנת הכול"
"מממנת שהם ירכשו לעצמם איזו BMW חדשה? דירות פאר של 800$ בחודש?"
"תתפלאי אבל אל תראי פה הכול תמים. הם מושחתים ואין לך מושג עד כמה"
"הייתי קוראת לזה תאוותנות יתר וזה מבזה את הדת יותר מכל דבר אחר "
"תתני לי לעשן קצת ? אני רוצה לנסות ."
"לא את לא ."
"נו קצת ..."
אני נותנת לה לטעום קצת והיא נחנקת .
"אני מאוהבת בחברה שלי."
"את מה?" אני צוחקת , חושבת שזה עוד אחד מהתעלולים של האמא ששכחה להתבגר ונזרקה לקן הנשואים מוקדם מדיי.
"את שמעת אותי, אני מאוהבת בחברה הכי טובה שלי. אתמול עשינו סקס פעם ראשונה. " היא שוב מסובבת את הטבעת נשואים שלה.
אני מנסה לעקל מה קורה אך לא שופטת אותה ושואלת בתמימות "את לא נשואה?"
"זה לא נחשב בגידה."
"את צודקת זה ממש לא ."
יש בה משהו שגורם לי לרצות לקרוע ממנה את כל הסחבות שהיא לובשת , להוריד ממנה את רשת הדגים או את הפאה שעלתה כמעט יותר מהבית שלה (עשוי שיער טבעי)ולהוציא אותה לאיזה מועדון מטונף ושתוציא את כל השדים שלה החוצה.
"למה אתם לא ביחד?"
"שרוליק יהרוג אותי ואותה , הוא בלאו הכי לא סובל את הנוכחות שלה "
"אז תתגרשי."
היא צוחקת צחוק מהול בכל מיני עצבויות ..
"זה לא כזה פשוט"
"את לא מתארת לעצמך עד כמה זה כן אם עושים את זה בדרך הנכונה"
שהעמיק הקשר שלנו היא שכחה מהחברה שלה ואני התחלתי להיות כמעט כל עולמה .
משדלת אותי לחיות מכל הווייתה היא גרמה לכל השכונה להתייחס אליי בלי שהיא שמה לב.
כמו נמלים הקולגות של בעלה בשעות הצהריים מדווחים לו את אשר עיניהם רואות, ששאלתי מה פשר הדבר....
"הם עוקבים אחריי לכל מקום. הם ומשטרת הצניעות ."
"מה....??? למה?"
"הם אומרים שאני.. נו את יודעת , אייך אתם אומרים את זה בשפה שלכם?"
"אייך אומרים מה?"
"שייקצע, אחת ששוכבת עם כולם, שהיא זמינה."
" את זמינה?"
היא מחייכת .
אני לא.
היא הגעילה אותי באותו רגע .
היא מדפדפת בין תצלומים ישנים ומציגה לי את משפחת המלוכה .
"זה אחי אנחנו לא מדברים כבר 8 שנים"
"למה לא?"
"הוא אנס אותי מגיל 10 " היא אומרת בקלילות .
אני שותקת. בקושי מסוגלת לעקל את הידיעה שהיא הנחיתה עליי ברגע זה בכזו קלילות. לא יודעת אם היא זקוקה ל-"אויי אני מצטערת לשמוע".
"זה בסדר אל תראי כ"כ בשוק, אני דווקא למדתי ליהנות מזה(אני מקווה שהיא התלוצצה) למה את חושבת שאני עכשיו כזו נימפומנית ?"
היא מתלוצצת על מצבה בכאב, סנטרה רועד מסמל על התפרצות בכי היסטרית שקרבה, ועיניה מקבלות לחלוחית שרוצה להיבלע.
"תה?"
"כן תודה. אחד סוכר"
אביה נישל אותה מכיוון שטענה שהיא נאנסה באכזריות ע"י אח שלה כ"כ הרבה שנים. החליט שהוא לא מכיר בילדיה והוא לא מכיר בה כבת שלו וכל זה היה פרי דמיונה בלבד.
"אסור לך לומר דבר כזה את יודעת , את מטמא את שם אחיך "
"אחי אנס אותי אבא ואתה חייב להאמין לי!"
"את מדברת שטויות , אני לא מאמין לדבר כזה!!"
"תשאל את שרוליק אם הייתי בחתונה בתולה"
"תשאלי את עצמך למה לא היית בתולה בערב הכי מיוחד בחייך , אני לא צריך להתעמת עם שרוליק בענייני האישות בניכם"
ההורים שלה לא האמינו למילה אחת שטענה בחובה את המילה "אונס" , הם לא רצו לראות אותה לא נכחו בחדר לידה והתנגדו לכל קשר איתה.
היא , קיללה את אחיה על שעולל לה שלא ימצא אושר בזוגיות לעולם ושלא תצלח דרכו באשר ילך.
יש עוצמה בקללה שהיא מכוונת ממקום אמיתי , כך טענתי תמיד, וכך היו הדברים ואח של פייגי לא זכה להצלחה בכל דבר שעשה. תמוה כמה שנשמע אבל עוד יותר מוזר שכך באמת קרה.
הם ידעו שפייגי סבלה וקיללה אותו אין ספור פעמים וגם בשיחות אינטימיות לתוך הלילה שכנעו אותה שתרד מנושא האונס ושזהו סתם צורך לתשומת לב נחרצת והיא חייבת להתבגר בנושא .
"הוא חייב לשלם על זה, הוא חייב לשלם על מה שהוא עשה לי "
"את חייבת לראות פסיכולוג"
"את הפסיכולוגית שלי"
"לא אני סתם יציאת חירום שאת בוחרת לצאת ממנה "
שאביה התקשר ב-12:30 לאחר חצות במוצאי שבת הוא התחנן אליה שתשחרר את אחיה מאותה קללה שהיא הטילה עליו .
והיא הבטיחה רק בתנאי שתשמע אותו דורש לסליחתה.
וכך הלכו הדברים.
"נראה לך שסלחתי לו?"
"לא?"
"לעולם לא אסלח לו ולא למשפחתי אשר לא האמינו לי"
שתיבת הפנדורה שלה נפתחה והוציאה את כל הלכלוך החוצה אני לא יכולתי לשבת שם ולהפסיק להיות מעורבת בחיי היומיום שלה .
היא נקשרה יותר ויותר , הקרבה שלה אליי נהייתה אובססיבית והמצב בבית אצלה נהיה רעוע בכל יום שהיא באה לראות אותי .
אנשים דיברו, חברות שלה ריכלו, הקולגות התחילו לעקוב ביותר יסודיות , ובעלה איים עליה לנתק איתי קשר.
"אני מאוהבת בך"
"לא את לא"
"אני ממש כן, אני לא יכולה לראות את היום שלי חולף בלי לראות אותך"
"את סתם מדמיינת את זה את יודעת שזה יעבור "
"לא , זה לא צורך בחברה, זה צורך בך."
השלב שחשבתי שהיא צוחקת איתי לגבי העניין נגמר ואיתו הגיע השלב שלא יכולתי לשאת את דמותה בחיים שלי יותר. שהיא הייתה יותר מדיי.
החל משיחות הטלפון הבלתי פוסקות לתוך הלילה , המלנכוליות כל העניין סביב האונס, בעלה שאינו נותן לה מנוח, משטרת הצניעות שרדפו אחריה ואיימו להכות אותה , ועד לזה שהייתה מוכנה לעשות הכול בשבילי ולו רק לרגע אחד.
החיים שלה סביבי הטרידו אותי והיא נקשרה אליי כאילו לא ידעה אחרת.
מתרחקת ממנה אני נקרעת בין להיות חברה או להיות מאהבת .
אני זוכרת את עצמי באותו יום שישי קייצי , השעה 12:45 ואני עולה על קו 2 , האוטובוס מלא בדתיים שרצים להספיק להגיע לעיר הקודש, ואני רק מביטה ממול והיא עומדת שם.
יודעת שזה היום האחרון שלי באותו מקום.
יודעת שהיא לא תראה אותי יותר כי אני לא רוצה .
מרחוק אני מרגישה את עצבותה והיא מנופפת לי , רגישה ואוהבת .
ואני קרה ומחושבת , מפנה את ראשי ממנה ומסתכלת לכביש שדורש שהאוטובוס ידהר עליו במלוא עוצמתו.
משאירה אותה מאחוריי לא מעזה לשאול אם הפעם אפשר עוד קצת....
מבוסס על סיפור אמיתי.
הזכויות שמורות להדר מיליס.
