לכל אחד יש יום כזה בחיים,יום שמשנה לך את הכל, היום שבו החיים שלך נגמרים.
שלי היה כשהייתי בת 11.
בחיים אני לא אשכח את היום הזה. מה שדי אבסורדי כי בגלל היום הזה נגמרו לי החיים....
ילדה בת 11 חוזרת הבייתה מבית הספר ומוצאת את אבא ואמא ואחיה הגדול יושבים בסלון בעיניים אדומות ונפוחות מבכי, אני לא אשכח איך אבא קם, הלך למטבח, ותוך כדי כבדרך אגב אמר לי: "יש לי סרטן".
מה לעזאזל ילדה בת 11 יודעת מה זה סרטן, מה זה עושה, או שמתים מזה תוך כמה שנים?!
הרבה אחרי היום הזה אני כבר לא זוכרת, כנראה כי בחרתי להדחיק, בחרתי לשכוח, זה יותר קל ככה, יותר פשוט מלנסות ולהבין.
אני רק זוכרת איך אבא נהייה חלש, רזה, עצבני, אני זוכרת את הכדורים, את הטיפולים, את ההשתלה, את הדחייה, את האכזבה.
ככה עברו שנתיים.
שנתיים של גסיסה, מה שרק עכשיו אני מבינה.
ופתאום שבוע אחד היא התפרצה, אבא התאשפז.
כך מצאתי את עצמי ילדה קטנה, שוכבת במיטה בבית זר, טוב, אולי לא כ"כ זר, בית של דודה, אבל עדיין, הכל כ"כ מוזר.
לילה שלם, לילה ללא שינה, לילה של מחשבות, של רדיפות, לילה של האשמות עצמיות, של געגועים הבייתה, געגועים לאמא, לאבא, למשפחה, למה שנשאר ממנה.
וביניהם גם מחשבה, מחשבה שהפכה לנבואה, נבואה שהגשימה את עצמה.
אתם בטח שואלים את עצמכם איך ילדה בת 13 יכולה לחשוב מחשבה כזו בכלל, האמת היא, שגם אני שואלת את עצמי, אולי ידעתי ורק הכחשתי את האמת, אבל אף אחד לא אמר לי מה הולך לקרות, או איך הוא קרא לי שאפסו לו כבר הכוחות.
איך בכלל אפשר לדמיין חיים בלי אבא? איך אפשר להעיז לחשוב את המחשבה הזו, על אחת כמה וכמה כשאת רק בת 13.
יש דבר נורא יותר? מי יודע, אולי זו הייתה הדרך שלי להתמודד, לנסות ולהבין איך אפשר לחיות גם כשאין שני הורים. זה כמו שרואים בטלויזיה שלמישהו מת אח או קרוב משפחה אחר ומנסים לדמיין את עצמנו במקום המישהו הזה. ההבדל היחיד הוא שאצלי זה עבר את גבולות הדימיון.
למחרת כשהגעתי הבייתה לא הבנתי איך זה יכול להיות, מה פתאום שתי המכוניות בחנייה, מה, אף אחד לא נשאר עם אבא בבית חולים?
גם כשנכנסתי הבייתה וראיתי את כל האנשים האלה בבית שלי, לא הבנתי, חיפשתי את אחי הגדול, חיפשתי תשובה, נחמה.
ורק אז, כשהמילים האלו יצאו לו מהפה, רק אז באמת שמעתי: "אבא מת", חצי בוכה, חצי אומר.
לכו תנסו להסביר לילדה בת 13 שאבא שלה ויתר, שלא היה לו כוח להתמודד עם המחלה, שהיא השתלטה עליו וחיסלה אותו יום אחרי יום במשך שנתיים שלמות.
איך ילדה בת 13 אמורה לשבת שבעה, לבכות על מצבה, לנסות לזכור, להבין, להמשיך להרגיש.
אני מניחה שאיפשהו בדרך, כבר לא הייתי רק ילדה בת 13, אלא נפש זקנה, שחוותה כ"כ הרבה צער וכאב עד שנשחקה.
אבל החיים ממשיכים, לעזאזל, החיים ממשיכים.
הדמויות הולכות ונעלמות, הזכרונות חומקים, רק הכאב נשאר, הרבה אחרי שהכוח נגמר.
חייים כל יום בידיעה, שאלו לא החיים, יש חיים אחרים, יש ילדים שיש להם שני הורים, שיש להם חיים מושלמים.
כל יום צריך למצוא סיבה חדשה, סיבה להמשיך ולא לעצור, מי שעוצר נופל, ומי שנופל לא קם, עובדה, אבא נפל.
